"סטארט-אפ זה כמו רכבת הרים"

הם שלושה יזמים ותיקים, שלושתם גייסו מיליונים מקרנות הון סיכון, ודלתן של הקרנות תמשכנה להיות פתוחים עבורם, אם רק ירצו. אמנם, לא כל החברות שהקימו הסתיימו כסיפור הצלחה, אך זה לא מפריע לליעד אגמון (32), עופר שושן (39) ותומר דביר (29) להכריז: זו רק ההתחלה.

השבוע יתארחו השלושה ביום היזם של פורום MIT באוניברסיטת תל אביב וינסו להעביר מקצת מניסיונים לדור היזמים הבא. אם תשאלו אותם, יזמות מתחילה מאורח חיים, וכמו אצל מוזיקאי מחונן, היא מתחילה בשלב מוקדם בחיים. אצלם זה התחיל עם צאת המחשב האישי הראשון אי שם בשנות השמונים. לא פלא שכולם עשו את זה עד גיל 30.

השלושה התאספו לצורך הראיון במשרדו של ליעד אגמון בחברת "דלבר" בהרצליה פיתוח, שנמכרה בשבוע שעבר תמורת מיליונים בודדים לענקית הקמעונות האמריקאית סירס, לאחר שלא הצליחה לגייס השקעה נוספת להמשך פעילותה העצמאית. אגמון, טרוט עיניים ממסיבת יום ההולדת שהפכה גם למסיבת פרידה שלו מישראל לשנים הקרובות בעקבות מינויו לסגן-נשיא בכיר בסירס, התעורר לחיים כאשר נתבקש לשוחח על נושא היזמות.

הנושא, כך נראה, מצוי בעצמותיו מאז היה ילד. "הסוף של דלבר נגמר חיובי מאוד מבחינתי", הוא אומר. "בזכות המכירה אני הולך לגייס עוד 20 איש לדלבר והעובדים הקיימים קיבלו העלאה בשכר. תחשוב מה היה יכול לקרות אם החברה היתה מפסיקה להתקיים". אגמון יכהן כסגן נשיא בכיר בסירס, ומעבר לכך ישמש כגשר בין חברות סטארט-אפ ישראליות לסירס ויאתר יישומים ישראלים שיוכלו לעניין אותה. "זה חלומו הרטוב של כל סטארטאפיסט ישראלי, להיות קשור לכזו חברה גדולה, וסך הכל זה מה שדרוש לתעשייה המקומית שלנו", אומר אגמון.

המטרה: מיליון דולר בתוך שנתיים

ספק אם היזמים הצעירים שיפקדו את פורום MIT מדמיינים לעצמם אורח חיים יזמי כמו זה של אגמון וחבריו. אגמון, למשל התחיל את קריירת היזמות שלו בגיל 6 כאשר התעקש בפני אביו שירכוש עבורו את אחד מהמחשבים האישיים הראשונים בעולם: קומדור 64, לאחר שהוקסם לראות את המכונה אצל שכנו. "כבר אז ריגשו אותי מחשבים, מה שבדיעבד הפך להיות התמכרות" אומר אגמון. "בתור ילד עשיתי המון דברים שאז נחשבו לחנוניים, והיום מאופיינים יותר כילדים סקרנים".

בזמן שחבריו שיחקו במגרשי הכדורסל, התמחה אגמון בשפת התכנות בייסיק, שהגיעה לשיא הפופולריות שלה בסוף שנות השמונים, ובגיל 13 כתב טור הדרכה בנושא בעיתון 'מחשבים וכיף'. בגיל 14 עשה אגמון את צעדיו הראשונים כהאקר חובב ובתוך זמן קצר קיבל מכתב מחברת אבטחת מידע ישראלית שביקשה להשתמש בשירותיו כדי שיכתוב תוכנות הגנה מפני וירוסים.

באותה תקופה נפלה לידיו כתבה על ילד ישראלי שנסע ללמוד בוונקובר. המחשבה על לימודים בחו"ל לא יצאה מראשו, ובגיל 14 החליט שהוא משלים את לימודי התיכון שלו בבית ספר יוקרתי בינלאומי באיטליה. בזמן שחבריו לספסל הלימודים נסעו לאוקספורד ולקיימברידג' התגייס אגמון ליחידה טכנולוגית מיוחדת של חיל המודיעין, שמהווה מן הכלאה בין טירונות לכור היתוך של ההייטק הישראלי.   

מימין: תומר דביר, עופר שושן, וליעד אגמן צילום: אוראל כהן

לאחר השחרור החליט אגמון שהוא רוצה להיות חלק מהקולנוע הישראלי ובתוך זמן קצר מצא עצמו על הסט של הסרט "סוף העולם שמאלה" כעוזרו של הבמאי אבי נשר, אלא שערב אחד על מרפסת דירתו ברחוב מודיליאני שינה את חייו. אגמון ושותפו לדירה, ישי גרין, ישבו על מרפסת ביתם, הביטו אל השמים ושאלו את עצמם - איך יוכלו לעשות מיליון דולר תוך שנתיים. "היו לנו כמה רעיונות אבל בסוף החלטנו להקים סטארט-אפ".

אגמון וגרין הקימו את אוניגמה, שהעניקה שירותי אבטחת מידע לארגונים, ובתוך שנתיים מכרו אותה למקאפי, ענקית אבטחת המידע האמריקאית, תמורת 20 מיליון דולר. לפי ההערכות, השניים הגשימו את משאלותיהם. אגמון פנה לאחר המכירה להקים את דלבר, ואילו גרין הוא שותפו של תומר דביר, מקים חברת הסטארט-אפ סולוטו.

"גם את הרעיון להקים סטארט-אפ לא כולם אהבו. אם הייתי מקשיב למומחים, יכול להיות שאוניגמה לא היתה קמה. נפגשנו במיוחד לשם כך עם דיוויד אסיה, מייסד מג'יק, ועם ינקי מרגלית, מייסד אלדין. מרגלית אמר לי שזה הולך להיות קשה במיוחד, כי להיכנס לתחום אבטחת המידע לארגונים זה דבר שדורש זמן רב וכולל קשיים רבים. 'יאכלו אתכם לארוחת בוקר', הוא אמר. אני כמובן חושב שהוא צדק – הרבה מהעצות שלו היו יעילות אך גם יכלו לסרס אותנו במקצת. אבל הייתי חוצפן והקמתי חברה. גם מכרתי אותה בצורה חצופה: שמעתי שהמנהלים של מקאפי מבקרים בישראל. פשוט ניגשתי אליהם בלי לקבוע פגישה, הראיתי להם את המוצר, כשאני יודע מי המתחרים ומה השיקולים של מקאפי. אחרי 3 חודשים קיבלנו מהם מכתב המציב את תנאי העסקה".

לגייס הון ממלך שבדיה

גם היזם הסדרתי עופר שושן התחיל את קריירת היזמות שלו במגרש המשחקים בבית הספר. בכיתה ט', חבר טוב שלו ביקש ממנו תוכנה להדפסת כרטיסי טוטו. כמה שנים לאחר מכן, קיבל שושן בדואר שטר של 100 שקלים. הלקוח הראשון שלו זכה בטוטו וחשב להודיע לו על כך בצורה מיוחדת.

שושן התגייס למסלול הצבאי למצטיינים, "תלפיות", ועד היום הוא עושה מילואים בחטיבת הצנחנים. לאחר השחרור נרשם שושן ללימודי כלכלה, אך חיידק היזמות גרר אותו להקים את החברה הראשונה שלו, קורטק, כאשר הוא מחלק את זמנו בין החברה לבין משרת ייעוץ במשרד הביטחון כבוגר תלפיות. "הייתי משוחרר טרי והקמת חברה, בעידן של טרום קרנות ההון סיכון, היה טריטוריה פחות מוכרת מאשר היום. הייתי נוסע במיוחד לירושלים וקורא בספרייה על רישום פטנטים והקמת חברה. פורום MIT, שכבר היה קיים אז, עזר לי להשיג את המשקיעים הראשונים, ומשם התגלגלנו למשקיעים מגרמניה. אחד השותפים שלהם היה לא אחר מאשר גוסטב מלך שבדיה".

קורטק פיתחה מכשיר לאבחון קרדיולוגי המקטין את התמותה מהתקפי לב. החברה התקיימה זמן קצר, אך המכשיר שייצרה ממשיך לשמש עד היום לצורכי מחקר באנגליה, בגרמניה ובישראל. בין לבין השלים שושן לימודי תואר שני במנהל עסקים באינסאד, עד שהקים את קלאסטרס (Qlusters) יחד עם משה בר.

שושן שימש כ'יזם הבית' של קרן יזראל סיד כשהחליט, יחד עם משה בר, להקים את חברת הסטארט-אפ קלאסטרס שגייסה במשך חייה 34 מיליון דולר. בשיאה, עבדו בה 100 עובדים, 10 מיליון דולר בקופה ולקוחות מרכזיים כגון סיסקו, ספרינט ונטאפ. החברה אמנם נסגרה, אך שושן מגלה כי קיבלה פעמיים הצעות להימכר לענקיות תוכנה כגון נטאפ ו-EMC, אלא שקברניטיה החליטו להשאירה עצמאית.

משה בר, שפרש ממנה, הקים בעמק הסיליקון את חברת הקוד הפתוח "זן סורס" שנמכרה מאוחר יותר לסיטריקס ב-500 מיליון דולר. לשושן בטן מלאה על נטאפ, שהיתה שותפה לניהול קלאסטרס, ולדידו, לו רק היה יכול היה מוכר את החברה באקזיט גדול, או לפחות מצטרף למשה בר להקמת זן סורס. "אולי עוד נעשה משהו ביחד", אומר שושן על בר, שכבר אינו חי בישראל. כיום מעורב שושן בשלוש חברות שייסד, שתיים מתוכן בתחום האינטרנט והשלישית בכלל בתחום ההדברה הביולוגית. הבולטת שבהן היא 1 Hour Translation , אתר אינטרנט המאפשר במציאת מתרגמים בכל זמן.

"תקופה של סינון טבעי"

השלושה מסכימים בדבר אחד: גם בתקופה זו, שבה נראה כי יבשו מקורות המימון להקמת חברות, הם ממליצים להקים חברה. "כשמסתכלים לאחור לאחר שנכנסת ליוזמה חדשה, אתה בדרך כלל חושב לעצמך - איך בכלל עשיתי את זה?", אומר שושן, "זה הרי נראה כה בלתי אפשרי. סטארט-אפ הוא כמו רכבת הרים: יום אחד אתה מרגיש מלך שהבאת הצלחה גדולה, וביום אחר אתה סופג מכולם. עם הזמן, מתרגלים ולא מתרגשים יותר מדי מפסגות ומגאיות.

"זו תקופה שבה הסינון הטבעי בכמות החברות מוריד את הרעש, ומי שיש לו משהו חדש ואמיתי להציע לעולם נשאר על הרגליים", מסביר דביר. "אם יש לך רעיון ראוי, אפשר להרים אותו גם עם מעט כסף, בגראז', גם בלי להזמין סטייק לארוחת צהריים".

אגמון, שבקרוב ייכנס לתפקידו החדש כסגן נשיא בסירס, אינו חושב על הקמת חברה בזמן הקרוב."כך גם הרגשתי לאחר שמכרתי את אוניגמה. אמנם קוראים בעיתון רק על ההצלחות או על הכישלונות, אבל בסופו של יום חיי היזם הם קשים: זהו מצב נוירוטי מיסודו עם חזיתות רבות שעליו להתמודד בהן. אתה שם מחסנית ברובה ושואל את עצמך כל יום מחדש: מהיכן עומדים לירות עליי? אתה צריך לספק את הקרנות, את הדרישות של העובדים שלך ולהתמודד עם מתחים רבים. אתה יכול לצאת מפגישה ולגלות שהעובד הכי טוב שלך נוסע להודו ל-3 חודשים, או שהוא קיבל הצעת עבודה אטרקטיבית מהמתחרה הכי גדול שלך.

"אתה עובד אמנם בסטארט-אפ ישראלי, אך טס ללא הרף בין מדינות, חי במזוודה. כמעט כל טלפון שאתה מקבל ממנהל הפיתוח שלך עומד לגרום לך להתקף לב. כשאני מסתכל על דלבר, אין ספק שבנינו כאן משפחה לתפארת. אבל בריאות הנפש שלי בתקופה הזו לא השתפרה במיוחד. אין ספק שאקים חברה בעתיד, אם כי לאו דווקא חברה בשלב המוקדם. אולי בכלל אחזור לקולנוע".

אגמון: "היזמות זה גדול ממך. יש לי חבר טוב שכותב למחייתו לטלוויזיה, והוא היה מת להיות מנכ"ל הייטק. אבל תסריטאות זה מה שהוא יודע לעשות. אני מתכנן אחורה את החיים: אני מדמיין לעצמי את עצמי בגיל 70, ואז הולך אחורה. רוב האנשים מתכננים קדימה את החיים. בסירס אמשיך לפתח סטארטאפים. אני מאמין בתעשיית ההייטק הישראלית. אני כבר היום במגעים עם סטארטאפיסטים ישראלים כדי לראות איך אני משלב אותם בפרויקטים שלנו, לא מתוך ציונות אלא ממניעים עסקיים. אחת הבעיות כאן הוא איך אתה מגיע לסירסים של העולם. המטרה היא שיהיה לך כיף. הרבה מפנטזים על קולנוע, אבל האם באמת יותר כיף להיות במאי? אני הייתי שם, ולצלם סרט לוקח 30 יום צילום, עם שחקנים שבאים בדרישות ותאורן שנעלם".