7 שאלות עם כרמל ויסמן
כרמל ויסמן, חוקרת של תרבות הבלוגים, על ההבדל בין הבלוגרים בארץ לאלה בחו"ל, על התגלית שהכי הפתיעה אותה ולמה בחרה דווקא להתמקד בבלוגים של מתבגרות • מדור יומי חדש
כרמל ויסמן חוקרת בלוגים ישראליים מאז 2003. כותבת דוקטורט על בלוגים של נערות מתבגרות, כולל קבוצות חברתיות כמו ה"פקאצות" והשפה המיוחדת שלהן.
1. מה הסוד הכי גדול שאנשים "מבחוץ" לא יודעים על בלוגרים?
שאנחנו סתם אנשים רגילים. במקום להטיף לחברינו בשיחות סלון החלטנו להטיף לעולם ולחלוק את חיינו באמצעות כתיבה ברשת. זה לא עושה אותנו עיתונאים או פעילים חברתיים או חכמים יותר - אנחנו פשוט דור החלוץ של אורח חיים חדש, שבו החיים והשיחה מתועדים בפומבי. יום אחד כולם יהיו בלוגרים כמו שכולם צרכנים או צופי טלוויזיה או נושמים.
2. מה ההבדל בין בלוגים ישראליים לבלוגים מחו"ל?
תרבות הדיבור הישראלית הדוגרית והאגרסיבית משתקפת היטב בתרבות התגובות ברשת. בארצות הברית יש בלוגים נחשבים שבכלל לא מאפשרים תגובות וזה בסדר. פה אם אין אפשרות להגיב, ישר יגידו ש"זה לא באמת בלוג". בנוסף, הרשת אצלנו היא הרבה יותר בועה מאשר בארצות הברית. החשיפה של בלוגרים לציבור היא מזערית - בעוד שבארצות הברית מדובר בז'אנר חדש של עיתונות שזוכה לפופולריות גדולה מעיתונים מבוססים לפעמים.
3. איך נראית העבודה של חוקר אינטרנט באקדמיה?
ההרגשה חלוצית. מיטב החוקרים עדיין נמצאים בשלב של חיפוש מתודולוגי. כרגע מקובל לשאול שיטות מחקר מתחומים מבוססים יותר ולבדוק איך אפשר להתאים אותן לחקר האינטרנט, או לקחת שיטות מתחומים שונים ולשלב אותן שילובים אקזוטיים. זה כיף.
כרמל ויסמן. יום אחד כולם יהיו בלוגרים צילום: עידן גזית 4. למה את חוקרת דווקא בלוגים של מתבגרות?
כשהתחלתי לכתוב את הדוקטורט, החלטתי לכתוב אותו על עולם הבלוגים, אבל מבין כל מה שצפיתי בו בחצי השנה הראשונה - מה שמתבגרות עשו היה הכי מעניין. במונחי שימוש במדיום, לאו דווקא במונחי תוכן. הן לא רואות בבלוג טקסט כתוב בהכרח: הן משתמשות בו כמרחב למשחקים משותפים כמו תחרויות או בניית ערים וירטואליות, או לומדות ומלמדות מיומנויות עיצוב.
5. מה התגלית שהכי הפתיעה אותך במהלך המחקר?
כשראיתי שיש בלוגים ורודים של "פקאצות" ובלוגים שחורים של "פריקיות", הנחתי שהבלוגריות הפריקיות שייכות לתת-התרבות הפריקית-גותית-פאנקיסטית. אבל גיליתי שזה כך במקרים מועטים בלבד. גם ילדות "רגילות", שלא משתתפות בסצינת המוסיקה או הרחוב, משתמשות בשפה הויזואלית של הז'אנר הגותי כדי למסגר את תיעוד חייהן. אני לא בטוחה שהן מודעות אפילו להלימה שיש בין מה שהן כותבות ומעצבות לבין התפתחות הז'אנר הגותי בספרות. זו הייתה תגלית מרתקת שגרמה לי להבין שבלוג מתפקד גם כמרחב שמייצג את הגוף והמרחב הגאוגרפי-ביתי וגם כטקסט שמייצג את המחשבה, מצב הרוח והסיפור הפנימי של הנערה.
6. איך ההשתתפות בבלוגוספירה השפיעה עלייך?
כתיבת בלוג היא פרקטיקה שקשה להבין ואי אפשר באמת לחקור אם לא מתנסים בה. אבל בשלב מסוים הפסקתי לכתוב בלוג אישי, כי הבחנתי שזה גורם לי להתפשר על רעיונות חצי-אפויים ולהתעצל לפתח אותם כי הם כבר "יצאו לאור". זה גם פוגם בחוויה של החיים כשחושבים על כל דבר איך הוא ייכתב בבלוג.
מצד שני, הרגשתי שהפומביות שבה ניהלתי חלק מחיי והבעתי את דעותי פיתחה אצלי בהדרגה תודעה פוליטית-אקטיביסטית - משהו שאפילו תואר במדע המדינה לא הצליח לעשות.
7. מתי הרגשת שיש לך כוח והשפעה כבלוגרית?
אני מרגישה שאנחנו, האנשים שמוכנים לומר את מה שאנחנו חושבים ברשת, הופכים למנהיגי דיעה ומובילי דעת קהל. אנחנו נותנים השראה ותמיכה לאחרים או נקודות חדשות למחשבה. אבל זה מאוד בקטן: מיקרו-מנהיגי דיעה. יש קומץ אנשים שמחשיב את דעתי בנושאים שונים, ובזכותי הם הלכו לסרט או למסעדה ספציפית ואפילו הצביעו לתנועה שהמלצתי עליה לכנסת.
ל-7 שאלות עם אריק צ'רניאק - ממייסדי מטאקפה
