סיכום השבוע בעולם הטכנולוגיה: הגנבים המוסריים ומהפכת הטוויטר
שבוע אחרי גזר הדין חסר התקדים במשפט פיראט-ביי, ופרשני הרשת עדיין מתווכחים לגבי ההשלכות שלו, והאם מחאה המבוססת על רשתות חברתיות הצליחה להביא לבחירות חוזרות במולדובה?
אך אני לא פיראט
בסוף השבוע הסתיים המשפט המתוקשר של אתר שיתוף הקבצים פיראט-ביי: בית משפט בשבדיה הרשיע את ארבעת מנהלי האתר בהפרת זכויות יוצרים וגזר עליהם שנת מאסר בפועל ותשלום פיצויים בסך כ-3.6 מיליון דולר לחברות המוזיקה והקולנוע האמריקאיות (שתבעו 17.5 מיליון דולר).
פול מקרטני. חושב שגזר הדין "הוגן" צילום: אי פי אי הארבעה הודיעו שבכוונתם לערער על הפסיקה בבית הדין של האיחוד האירופי, ותומכיהם במפלגת הפיראטים השבדית מתכוונים לסייע להם בכך, מאחר שלטענתם, מדובר במשפט פוליטי. בעוד שמאות מתומכי פיראט-ביי יצאו להפגין ברחובות הערים בשבדיה, בצד השני של המתרס מקלסים את החלטת בית המשפט, כאילו הרשיע את אוסמה בן לאדן.
לא רק בתעשיית הבידור והממשל האמריקאי מרוצים: סר פול מקרטני, רבע חיפושית שחלקכם שילם חמישית ממשכורתו כדי לצפות בהופעתו, כינה את גזר הדין "הוגן". בינתיים, אגב, מיהרו כמה אתרי שיתוף קבצים הפועלים משבדיה לסגור את שעריהם, אבל פיראט-ביי עודו חי ובועט, ומפעיליו אינם מתכוונים לוותר.
גם שבוע אחרי פסק הדין, הפרשנים עדיין חלוקים בדעתם בנוגע להשפעה ארוכת הטווח של ההרשעה. האם, כבעבר, סגירתו של פיראט-ביי תהווה תמריץ לפיתוח שירותים וטכנולוגיות מתוחכמים ומזיקים יותר, או שמא הפעם מדובר במכת מוות לפיראטיות? ב-Wired מסבירים מדוע ה-P2P לא ייעלם, בגרדיאן מנסים לבחון אילו השפעות יש לפסק הדין על החדשנות הטכנולוגית ועל אתרי ההורדות החוקיים, שמצד אחד - לא ממש מתגמלים את האמנים כראוי, ומהצד השני לא תמיד זוכים לשיתוף פעולה מצד תעשיית הבידור.
לעומתם, אנדרס ריידל, שחיבר ספר על האתר, קובע שפסק הדין כלל לא משנה; הפיראטים ינצחו בכל מקרה. הדבר היחיד שהוא מצר עליו הוא הכישלון של מפעיליו לעגן את מאבקם בהקשר תרבותי רחב יותר, שבמסגרתו נערכים דיונים רב-תחומיים על אודות קניין רוחני. מתעניינים בהיבט הפילוסופי/מוסרי של הדיון? כאן תמצאו כמה מאמרים מרתקים ומעוררי מחשבה.
ומן הפאה הצפון-מערבית של סקנדינביה מגיע מחקר רלוונטי למדי, שלפיו משתפי קבצים נוטים לרכוש פי 10 יותר מוזיקה חוקית בהשוואה לגולשים אחרים. הממצאים של בית הספר לניהול BI בנורבגיה מבוססים על ניטור הרגלי הגלישה של 1,900 גולשים בני 15 ומעלה, ומגלים עוד כי אותם גנבים מקוונים מעדיפים לבצע רכישות בחנויות מקוונות כמו iTunes ואמזון.
חברות המוזיקה אמנם חולקות על מהימנות המחקר, אבל ב-Venture Beat מציינים כי הוא מאשרר נתונים של מחקר שערכה התאחדות חברות המוזיקה הקנדית ב-2006. ב-Fast Company מציעים לראשי התעשייה להפנים את השינויים.
מייסדי אתר פיראט ביי בבית המשפט. ינצחו בכל מקרה? צילום: איי אף פי
מהפכת הקטיפה
לפני כמה שבועות ניסתה נטליה מוראר, צעירה מולדבית בעלת תודעה פוליטית, להוכיח שהאינטרנט מסוגלת לחולל מהפכות גם מחוץ למסך. היא וחבריה היו בטוחים שהבחירות לפרלמנט זויפו, ולכן נעזרו בפייסבוק, בטוויטר וב-SMS כדי לארגן הפגנות מחאה מול בניין הפרלמנט בקישינב. למרבה ההפתעה, רבבות אנשים נענו להזמנה ולא עזבו את המקום במשך יומיים, תוך שהם מסלימים במהרה את המאבק.
ב-Slate בחנו לעומק את פרעות קישינב 2.0, וקבעו שלא דובים ולא טוויטר; ההפגנות היו פרי יוזמה של מתנגדי המשטר - מוראר וקומץ חבריה המחוברים היו רק כיסוי. ועדיין, המהומות, שזכו לכינוי "מהפכת הטוויטר", אמנם הסתיימו באלימות ובנקיטת צעדים משפטיים נגד מוראר, אבל הביאו גם לספירה מחודשת של הקולות. העיתונאי ייבגני מורוזוב מסכם את ההתרחשות ולמרות שהוא מזהיר מפני דטרמיניזם טכנולוגי, שמניח כי האינטרנט תציל את העולם, הוא עדיין אופטימי. תגובתו של אשטון קוצ'ר, סלב ויחצ"ן, לא התקבלה עד סגירת הגיליון.
יכול להיות שזה עובד רק במדינות אירופה (וגם שם יש צורך בכמה בלגניסטים מקצועיים), אבל את צביקה בשור זה לא מרתיע. הוא ושוקי גלילי קוראים לבלוגרי ישראל להתאחד סביב "מטרות טובות".
ולמשהו שונה לגמרי: וירג'יניה הפרנן לקחה ללב את המכתם הפופוליסטי של ברוס סטרלינג, שקבע כי "חיבוריות היא עוני" וטוויטר ודומיו הם תחביבים שרק עניים מטפחים. בהספד שלה, שמזכיר קצת את הפוסטים הטרחניים שראינו בעבר בנוגע למותם של הבלוגים, היא מתארת התנהלות ממאירה של אנשים שבוחרים לקיים קשרים שאפילו הולוגרמה במסע בין כוכבים ממשית מהם.
גם בניו יורק מגזין מקדישים מילים רבות כדי לתאר את אחיזת העינים שעומדת בבסיסה של הרשת החברתית על אתריה השונים, ומתארים את יחסי האהבה-שנאה של דור האיקס עם פייסבוק.
ומייק אראוז מנסח מחדש - רעיונית וסמנטית - את מערכות היחסים המקוונות שלנו.
בפינצטה
מגזין The New Republic בפרופיל של מאט דראדג', האיש והכתם.
מגזין Wired בפרופיל של ג'יל פרייס, האישה שלא מסוגלת לשכוח כלום.
במגזין Seed מתחקים אחר ההשפעות של האינטרנט והטכנולוגיה על המוח ומנסים לבחון אם מדובר בשינוי חיובי או שלילי.
ואפרופו מוח, ארי שולמן ממגזין The New Atlantis יוצא נגד ההנחה המקובלת בקרב חובבי הבינה המלאכותית, שגורסים כי המוח והמחשב מבוססים על תהליכי מחשבה והבנה זהים ולכן יכולים להשתלב זה בזה בחדווה. וקצת באותו עניין: המוח שלנו מחווט להעריך את הטבע. אין שום טכנולוגיה שתוכל לשמש לו תחליף.
ב-ReDesign מראיינים את "פילוסוף האותיות" מאיר סדן. בוול סטריט ג'ורנל את וינסנט קונאר, מעצב הגופן השנוא ביותר באינטרנט - Comic Sans. הניו יורק טיימס בשאלון עם סטיוארט ברנד, מחלוצי האינטרנט.
מה היה קורה לו פילוסופים בולטים בהיסטוריה היו מתכנתים?
מה קרה לכוכבי יוטיוב ברבות השנים?
מכירים קומיקס הגיקים xkcd של רנדל מונרו? בקרוב תוכלו לרכוש אותו כספר. מנייר. הוא אמנם לא ייצא לאור אצל מו"ל גדול, אבל למרבה המזל, מונרו נמנע משירותים אוויליים להחריד כמו vook.tv.
ועוד ספרים: הספרייה המקוונת של האו"ם עלתה סוף סוף לרשת, ובעיתוי מקרי לגמרי, סטיבן ג'ונסון מפרסם בוול סטריט ג'ורנל שיר הלל לקינדל של אמזון ומשווה את המהפכה הפוטנציאלית שהוא טומן בחובו (לקריאה, לכתיבה ולספרות בכלל) לזו שחולל האינטרנט. ג'ייסון קוטקה, שכלל לא התלהב מהקינדל, מפקפק בתחזית של ג'ונסון וחושב שרק כאשר הספרים הדיגיטליים יהיו חינמיים ופתוחים כמו התוכן המקוון תגיעה שעתה של המהפכה.
וניק קאר, כתמיד, חושש שהתאווה לחלל נקי מבלגן חומרי - ומעבר לצריכת תוכן באמצעים דיגיטליים בלבד - לא תתמצה בשקט נפשי נזירי, אלא להפך: תוביל לבלגן מחשבתי הנגזר מאופי הקריאה באינטרנט. ואפרופו חפצים - רוי כריסטופר שאל מוזיקאים כיצד משפיעה ההיעלמות של התקליטורים מן העולם על הדרך בה הם מתייחסים למוזיקה.
ולסיום, מעניין לקרוא את הפיסקה הקצרה הזו ממגזין Things, המוקדש "לכתיבה על חפצים ומשמעותם", בראי הדיונים על תקליטורים, מוזיקה, ספרים, ספרות ומה שביניהם.
לטוויטר החדש של טכנולוגי
