החתונה הדיגיטלית שלי

חודשיים וחצי לפני החתונה שלנו הקימה לנו מורן בת זוגי בלוג חתונה. בהתחלה בבלוגר (מטורף כמה קשה להשאיר שם תגובות), אחר כך בבלוגלי ובסוף בישראבלוג, המקום שבו נפגשנו. ישראבלוג היתה הבחירה האחרונה של מורן, דווקא בגלל כל האנשים שאנחנו מכירים שם, והיא כבר נכנסה לחישובי לא־נעים על איך שהם פותחים את החלון בבית האינטרנטי שלהם, ומולם אנחנו מתחתנים, והם לא בהכרח מוזמנים. אז פתחנו את הבלוג, אבל דאגנו שלא יופיע בגוגל, ולא יופיע בעמוד הראשי של ישרא, ובכלל, שרק מי שצריך לדעת יידע. טוב, זה שאני אתחתן עם קונטרול פריקית אני כבר יודע הרבה זמן.

בהתחלה היא כתבה הרבה יותר. היה צריך לאלץ אותי לכתוב, וכשכבר כתבתי, כותרת הפוסט היתה "של מי החתונה הזו?". היא מהצד שלה כתבה בתוך עשרה ימים את כל תולדות היכרותנו (בעיוותים קלים, אבל אתם יודעים איך זה, ההיסטוריה נכתבת על ידי מי שכותב אותה), התחילה לנהל רישום פומבי ומדוקדק של הספקים השונים ולימדה את מעט החברות שלה שהיו בשלב הזה בסוד הבלוג את השיר הדוסי שהולך להתנגן אחרי החופה. כן, היא כבר היתה אחרי החופה. לי לקח עוד קצת זמן להתרכך. 

איור: ליאב צברי

אחר כך הגיע שלב ההזמנות, וככה בסקיצה השלישית עלה הרעיון להכניס את הכתובת של הבלוג להזמנה. זה דרש כמה נשימות עמוקות מצד הכלה, אבל הוצאנו את הסיפור לאור. ויתרנו על שליטה. כמה ימים אחרי זה קיבלתי "אני עוקב אחרי הבלוג שלכם. אחלה" ממישהו שלא הוזמן, אבל מעבר לזה לא נרשמו תקריות יוצאות דופן. המשכנו פה ושם לעדכן, תגובות כמעט ולא היו. לקראת הסוף אני כתבתי קצת יותר ממנה.

ההפתעה חיכתה לנו ביום החתונה עצמו. אח של מורן, שהכין לנו אוסף שירי אהבה הכי מתוק והשמיע לנו אותו בזמן שהסיע אותנו לבית הכנסת (שם התחתנו), דילג כמה שירים בדיסק כדי להשמיע לנו את השיר שלינקקתי אליו בפוסט כמה ימים לפני כן. בחתונה עצמה, לא מעט מוזמנים באו ואמרו שהם עקבו אחרי הבלוג בזמן האחרון. היה משהו נרגש באופן שבו הם אמרו את זה. הבנתי פתאום ששברנו להם את הסכמה הרגילה של אורחים בחתונות. אחרי הכל, כאורח אתה אמור להגיע לרגע, לשהות ברגע עצמו ואז להיפרד. זה קצר, זה משאיר אותך אורח. בלקרוא את הבלוג, שהיו בו כמה רגעים מעורטלים למדי מבחינה רגשית, הכנסנו אותם לחתונה בתפקיד אחר. קצת שותפי סוד, אולי. אנשים סיפרו לי אחרי זה שהבלוג היה גם שובר קרח מצוין בין אנשים שלא הכירו את שותפיהם לשולחן.

אחרי החתונה עלתה השאלה מה עושים עם הבלוג הזה. היינו סחוטים, ועד עכשיו לא ממש החלטנו, אז הוא נשאר ככה, עם פוסט אחרון של יומיים לפני החתונה. לא יכול להגיד שאין בי משהו שמצטער על זה שהפסקנו לעדכן.