סיוט או אוטופיה? הרשת החברתית - פגישת מחזור שאינה מסתיימת לעולם

לאחרונה פגשתי ברחוב את איתי, שישן מיטה וחצי ממני בצבא, ושלא ראיתי כבר איזה עשר שנים. הוא לא השתנה הרבה, והוא אמר שגם אני לא. מצחיק, כי אני בטוח ששנינו השתנינו המון. מוזר לפגוש אנשים אחרי עשר שנים; הוא קצת מיהר והיה עם מישהי אז נפרדנו מהר, לא ממש הספקנו להחליף את ה"מה אתה עושה בימינו" עד הסוף. להתחיל לחפש אותו בפייסבוק ייקח לי חצי שנה: יש אלף דרכים לכתוב "איתי" באנגלית, ובשם המשפחה שלו יש חי"ת. אז כנראה נתראה רק עוד עשור.

איור: יונתן וקסמן

כי ככה זה עובד, נכון? אנשים מאבדים קשר. זה נראה כל כך טבעי: כשעוזבים מקום, חלק ניכר ממערכות היחסים הישנות פשוט נעלמות, צצות פעם ב... באיזו פגישת רחוב מקרית ונעלמות שוב. כל כך טבעי זה נראה, שאנשים בני 25 ומעלה אינם מצליחים להבין שבשביל הצעירים של היום אין עוד דבר כזה לאבד קשר.

כמעט כל בני הנוער בעולם המערבי היום מחוברים לאיזו רשת חברתית. בבתי ספר מסוימים הנוכחות ברשתות קרובה ל־100%, לפי כמה סקרים שנעשו בשנה האחרונה. זה אומר שצעירים היום מחוברים בקשר אינטרנטי עם כל האנשים הצעירים שהם מכירים, וגם עם חלק ניכר מהאנשים הלא צעירים שהם מכירים. כולם נמצאים בפייסבוק או ברשת חברתית אחרת או גם וגם. ובכל מקום שהם יהיו בו מעכשיו ואילך - תיכון, צבא, אוניברסיטה - יתנהלו הדברים כך. הם יצברו מכרים על גבי מכרים על גבי מכרים, ולא יאבדו כמעט אף אחד מהם. הם יגיעו לגיל 40 עם כל חברי הילדות שלהם במרחק דפדוף ברשימת החברים, כולל עדכונים שוטפים בטקסט ובתמונה, הזמנות לאירועים, שיחות מזדמנות. עם כולם.

ונשאלת השאלה אם זה טוב או רע. למה לא שמרתי על קשר עם איתי? אולי היינו חברים טובים בצבא, אבל בשנייה שיכולנו, החלטנו שנינו לברוח אחד מהשני, לא? היינו צריכים להמציא את עצמנו מחדש (ובסוף לגלות שלא השתנינו בכלל), היינו צריכים להתרחק מהמקום הקודם, כדי להתרחק גם מהגרסה של מי שהיינו בגיל ההוא. תחשבו רגע על פגישת מחזור כלשהי שהזדמן לכם להשתתף בה: זה נורא. זה מרגיש כמו להסתובב עם עוד בן אדם שדומה לך אבל הוא כבר לא אתה, וכולם מתייחסים אל ההוא במקום אליך.

ועכשיו אנחנו נכנסים לעולם של פגישת מחזור מתמדת. מה יקרה ליכולת להעיף ולו לרגע את האני הישן שלך, זה שחשבת שהשארת בבית הספר עם הכל עולם הישן שלך?

האמת היא שזה בלתי נתפס ובלתי ניתן לחיזוי. וזו רק עוד נקודה קטנה בקיום המדהים, המסקרן, מעורר ההשראה והמדאיג של אנשים צעירים היום. הם הולכים להיות כל כך לא דומים לנו.