הארכה לקרנות ההון סיכון שהוקמו ב־2000

קרנות ההון סיכון הישראליות שגויסו בתחילת העשור שחלף קיבלו הארכה לתקופה שנעה בין שנתיים לשלוש שנים. קרן פיטנגו 3, למשל, שגויסה בשנת 2000, קיבלה הארכה נוספת לתקופה של שלוש שנים, ואילו תמיר־פישמן 2 שגויסה בשנת 2000 קיבלה הארכה של שנתיים נוספות. גם קרן כרמל 1 (כרמל סופטוור) שגויסה באותה שנה מוארכת בשנתיים, וכך גם קרן ג'נסיס 2 שגויסה ב־1999.

ההארכה באה לאחר תקופה של עשר שנים שבהן השקיעו קרנות ההון סיכון הישראליות בחברות הייטק, אך טרם הצליחו להחזיר למשקיעים את כספם. כפי הנהוג, קרן הון סיכון מתפרקת עשר שנים לאחר הקמתה, ומניותיה בחברות שבהן השקיעה מפוזרות בין המשקיעים בקרן. עם זאת, בעוד שבשנה רגילה מנהלי הקרן מקבלים דמי ניהול על סכום ההתחייבות הראשונית, בתקופת ההארכה המנהלים מקבלים דמי ניהול רק על ההון שהם מנהלים בפועל, ונמחקים מהם דמי הניהול מחברות שנסגרו או יצאו לאקזיט. עבור כל הקרנות, האופציה להארכה היא חלק בלתי נפרד מהסכמי גיוס ההון.

"הארכת הקרן טובה לכל הגורמים המעורבים", אומר אדי שלו, מייסד קרן ג'נסיס. לדבריו, "היא טובה הן למשקיעים שעבורם קבלת מניות של חברות פרטיות היא בגדר עונש, הן לחברות ששרדו תקופה כה ארוכה ולכן נחשבות מבוססות באופן יחסי ובעלות פוטנציאל עתידי, והן לקרנות שיכולות להמשיך לטפח את החברות בתקופה של משבר".

לא מדובר בתופעה ישראלית בלבד. דבר דומה מתרחש במרבית קרנות ההון סיכון בעולם; איגוד קרנות ההון סיכון האמריקאי מצא לאחרונה כי רק 10% מהקרנות מתפרקות בתום תקופת הבסיס, בעוד ש־60% מהקרנות חיות יותר מ־15 שנים. גורם בתעשיית ההון סיכון אומר כי מדובר ב"תעשייה צעירה מאוד, אבל כולם בה הצליחו להפנים כי תקופה של עשר שנים, שכללה שני משברים כלכליים חמורים, היא תקופה קצרה מכדי להוכיח תשואה".