דו"ח טכנולוגי: ההולכים למות יברכוך
עוד עובד פוקסקון מתאבד והשערוריה מתגברת, חוק שלוש העבירות מגיע לאירלנד, מחקר אחד טוען שטכנולוגיית המידע מבודדת צעירים, ומחקר אחר מצביע על הפער בין התקשורת הממסדית והחדשה
דם, יזע ודמעות. הרבה דם
נמשכות ההתאבדויות בסדנת היזע של אפל בסין, זו של פוקסקון בשנז'ן: עובד נוסף התאבד אתמול (ג') בקפיצה מאחד מגגות המפעל. בכך עולה מספר נסיונות ההתאבדויות השנה של יצרני הגאדג'טים – בעיקר אלו של אפל – ל-11, ביניהן תשע שהצליחו. ההתאבדויות בסדנאות פוקסקון משכו לראשונה את תשומת הלב המערבית לאחר שסון דאניונג, מהנדס בן 25, קפץ אל מותו לפני כשנה, לאחר שאיבד אבטיפוס של אייפון וזכה לתשומת הלב המיוחדת של כוחות האבטחה של פוקסקון.
לא יהיה בלתי סביר, אם כן, להניח שהיו התאבדויות בפוקסקון עוד קודם לכן, ושהן פשוט לא משכו את תשומת הלב התקשורתית. אפל כבר הודתה שהיא מפעילה סדנאות יזע. אפשר היה ללכת בדרך אחרת; היא בחרה שלא לעשות זאת.
הבעיה היא שבניגוד לפעמים קודמות, מתקבל הרושם שלאוכלוסיה הסינית מתחיל להמאס. מנכ"ל פוקסקון, גואו טאי-מינג, נאלץ להתראיין בנושא ולהכחיש בתוקף את העובדה שהוא מפעיל סדנת יזע. ואם לא היה די בכך, האקר סיני פרץ לאתר פוקסקון, ושתל בו את טקסט הגיוס הציני הבא: "מרגיש מדוכא לאחרונה? מרגיש שלא בא לך לחיות יותר? רוצה לדעת איך זה מרגיש לקפוץ ממתקן הקפיצה הסיני המוביל? פוקסקון מספקת לך את הסביבה המושלמת לקפיצה. כל הסיבות הרבות לקפיצה כבר הבטיחו שיש לפחות אחת כזו מדי שבוע. מובטח כיסוי עיתונאי נרחב, כדי לוודא ששמך יינשא לעשרת אלפי מילים. למה אתה מחכה? תפוס את הטלפון שלך והצטרף לפוקסקון. היה הקופץ ה-12 התותח. אתה יכול לעשות את זה."
פעם אמרו שדם הפועלים הוא ששימן את גלגלי המהפכה התעשייתית. אפילו אז לא דיברו במובן כל כך ממשי. צעירי העולם השלישי מתים או מאבדים את בריאותם כדי שלצעירי העולם הראשון יהיו גאדג'טים זולים. או, במקרה של אפל, יקרים.
מפעל אלקטרוניקה בסין. עבודה עד מוות? צילום: בלומברג
חוק שלוש הפסילות הגיע לאירלנד
המכבש של תעשיית ההקלטות התחיל לפעול במלוא הכוח באירלנד: אתמול (ג') נכנס לתוקפו חוק חדש באי הירוק, שקובע שעבירה שלישית של שיתוף קבצים תוביל לניתוק מהרשת. נראה שהם מתכוונים ברצינות. בהתאם, נראה שצפויה עליה ניכרת באלכוהוליזם בקרב צעירים.
השיטה תעבוד כך: ספקית הרשת העיקרית של האי האבוד, אירקום – שמחזיקה ב-40% מנתח השוק שם – כבר החלה לשלוח מכתבים למנוייה כאילו אין מחר. המנויים מקבלים הודעה מנומסת שגניבת תוכן התבצעה באמצעות הקו שלהם, ושהם מתבקשים לטפל בנושא בהקדם. באיירקום טוענים שיש בכך "אלמנט חינוכי בולט", ומציינים שהרבה אנשים לא יודעים שיש מישהו שמתעלק על הרשת הבלתי מאובטחת שלהם, או שהם לא מודעים לפעולות של ילדיהם.
השלב השני הוא שיחת טלפון, קצת פחות מנומסת, מנציג של החברה, כמו גם הודעה שצצה על המסך שלהם. בפעם השלישית, החברה תנתק אותם לשבוע ואם הם יחזרו לסורם, תנתק אותם לתקופה של שנה.
בקיצור, אירלנד מחליפה את הכפפות בכפפות אגרוף והולכת לנסות את השיטה הדרקונית לאכיפת חוקי זכויות היוצרים. נראה אם זה יעזור.
את הטוב נקבל, ואת הרע נדחה?
מחקר שנערך בבריטניה העלה תוצאות מפתיעות ומדאיגות: צעירים מדווחים על תחושות בדידות בתדירות גבוהה הרבה יותר – 60% לעומת 35% - מזו בקרב קשישים. המחקר לא נטול בעיות – החלוקה שלו לגילאים, למשל, לא מפרידה בין בני 55 פעילים ובין ישישים בני שמונים ומעלה- אבל הוא מציב תמרור אזהרה.
קשישים נחשבים בדרך כלל לבודדים ביותר, בין השאר משום שקיים סיכוי גבוה שהידידים שאיתם גדלו כבר חלפו מהעולם. החברה המודרנית עוברת תהליכים של אטומיזציה – משפחות קטנות יותר ופזורות יותר, מוקדי קהילה מקומיים המאבדים את תפקידם המסורתי – וגם העובדה שתוחלת החיים גדלה עושה את שלה.
אבל העובדה שהצעירים מעידים יותר על בדידות הפנתה את החוקרים אל "דור הפייסבוק". את היתרונות כולנו מכירים. החסרונות הם פחות ופחות מגע אישי. שליש מהצעירים שנשאלו אמרו שהם מבלים זמן רב ברשתות חברתיות והרבה פחות במגע אישי עם ידידים – דבר שיתכן, צריך לומר זאת בכל הזהירות הנדרשת, שיש לו גם השפעות ביולוגיות.
אתמול דיווחנו על מחקר שמצא שרק 33% מבני העשרה בארה"ב דיברו עם חבריהם פנים אל פנים מעבר לחומות בית הספר. מוקדם מדי לומר שמשהו אכן משתבש ביכולת האינטראקציה של האוכלוסיה הצעירה, אבל זה משהו שצריך לשים אליו לב.
וזה לא נעצר שם.
צעירים מתקשרים פחות ופחות מחוץ לגבולות האינטרנט צילום: Shutterstock
עולמות מקבילים
ידענו שהתקשורת החדשה – הבלוגוספירה, טוויטר – מחזיקה ומקדמת סדר יום שונה מזה של התקשורת הממוסדת, הוותיקה. לא ידענו עד כמה.
מחקר שערך מכון Pew הנחשב, כחלק מפרויקט המצוינות בעתונאות שלו, מצא שקיים קשר קל בלבד בין התקשורת הממוסדת לחדשה: במהלך 49 השבועות שנסקרו, רק ב-13 מהם היתה התאמה בין הנושא העיקרי בבלוגוספירה ובין זה של העיתונות. רק במקרה אחד, של פרשת Climategate – הטענות לזיוף נתונים על ידי מדעני הסביבה – העלתה הבלוגוספירה נושא שאחר כך הפך למוקד עניין בתקשורת הממוסדת.
הפער בין טוויטר ובין התקשורת הממוסדת רחב עוד יותר: הסיפור העיקרי בו היה זהה לזה של התקשורת הממוסדת רק בארבעה מתוך 29 שבועות שנבחנו. עם זאת, התקשורת החדשה עדיין תלויה לחלוטין בישנה: 99% מהסיפורים שקידמו בלוגים הגיעו מאתרי תקשורת ממוסדת. ארבעה אתרי חדשות – הבי.בי.סי., CNN, הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט; אין יותר ממוסד מאלה – היו אחראים ל-80% מסיפורי החדשות בבלוגוספירה. היא עדיין, בעיקרה, עיתונות מגיבה ולא עיתונות מדווחת. יש לציין שהיא איתנו כבר 15 שנה בערך, ואם עד עכשיו היא לא הפכה לעצמאית, לא ברור איך תעשה את זה בעתיד.
קצרצרים
גוגל ממשיכה לחטוף: שר התקשורת האוסטרלי, סטיבן קונרוי, שכבר העלה את גוגל על ראש שמחתו, התייחס לפרשת הריגול ודחה בבוז המתבקש את הטענה של גוגל שמדובר ב"טעות". אחרי הכל, הוא ציין בהגיון, מישהו הלך וכתב את קוד הריגול שגוגל הציבה במכוניות סטריט וויו שלה. הוא לא צץ מעצמו, בוקע בשריון ומגן מתוך ראשו של אריק שמידט. את שמידט עצמו הגדיר קונרוי כ"מפחיד" (creepy) ואת הפעולה של גוגל הוא הגדיר כחדירה החמורה ביותר לפרטיות בתולדות הדמוקרטיות המערביות.
פייסבוק צפויה להכריז הערב על השינויים בהגדרות הפרטיות שלה, ודן ליונז – האיש מאחורי פייק סטיב ג'ובס – מזכיר לכולנו שאסור לסמוך על החברה הזו, כי היא עשתה את זה כבר שלוש-ארבע פעמים, בדיוק באותו אופן. היא חדרה לפרטיות של משתמשיה, קמה צווחה, היא נסוגה קלות – ועדיין חשפה יותר מידע משחשפה קודם לפרשה. מבחינת פייסבוק, מזכיר ליונס, המשתמשים הם לא לקוחות – הם המוצר שלה.
ראו הוזהרתם: אם תרכשו את העונה השניה של סדרת הערפדים True Blood בבלו-ריי ותכניסו אותה לנגן בלו-ריי המחובר לאינטרנט, לדוגמת קונסולת הפלייסטיישן 3 או דגמים אחרים שבשוק, התוכנה הערמומית תעדכן את חשבון הפייסבוק והטוויטר שלכם בהודעה מפגרת נוסח "פלוני אלמוני יצא מהקבר והוא צופה כעת בפרק..." אמרתי כבר שפרסומאים יצטרכו להיות הראשונים מול הקיר – אוקיי, יש תור ארוך ויהיה צפוף – עם בוא המהפכה?
מה שמזכיר שיש בעצם דברים גרועים יותר מפרסומאים: גוגל, למשל. פלטפורמת הטלוויזיה החדשה שלה הולכת נגד הזרם, שמאפשר לצופה לבחור במה הוא לא רוצה לצפות – קרי, פרסומות – והיא תאלץ אותו, למרות רצונו, לצפות בהן. בשלב הבא, יש להניח, גוגל תאלץ את הצופה האומלל לעבור בחינה כדי להוכיח שאכן צפה בה.
הפטפוט שאינו פוסק: אוגו צ'אווז, הדיקטטור דה לה שמאטע של ונצואלה, הפך לטרחן בלתי נלאה מרגע ששם את טלפיו על חשבון טוויטר. עכשיו, באיחור מסוים – פידל היה שם הרבה קודם – הוא גילה את נפלאות הבלוג, שלא מגביל את שטף ההבלים שלו ל-140 תווים. איפה ההאקרים כשצריך אותם?
· "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה החמישית)
· לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
