ממציאים את המדבר מחדש

כאשר הגעתי לקרבת גבול מצרים, עשר דקות מהיישוב המדברי עזוז, הבחנתי בחבורת אנשים שמנסים להפריח את הירח באוויר. ליתר דיוק, מדובר היה בבלון לבן וגדול, אבל האפקט היה מרשים.

הפעולה הזו כללה מספר שלבים, כמו מבצע צבאי מתוכנן: תחילה שולחים עפיפון בצורת טיסן בצבעי הסוואה, עפיפון יציב למדי שיכול לעמוד שעות רבות באוויר. לאחר מכן מנפחים את הבלון הלבן לממדים מפלצתיים, ורגע לפני הקשירה מגניבים אל תוכו פנס דולק. את הבלון מצמידים לעפיפון ומשחררים אותו בעזרת חכת דיג שהובאה במיוחד לצורך כך.

בעונה הזו הירח חסר, וקבוצת הגיקים שהתקבצה לכבוד ה"טנט-טק" בחאן בארותיים לא תתן לו סתם ללכת לאיבוד. הבלון הענק הביט על כולנו באותו הלילה, וסיפק למחנה החשוך נחמה דיגיטלית - הוא תמיד שם ומביט עלינו באורו החיוור, לפחות עד שהסוללות ייגמרו.

הטבע מכין קפה

"לפעמים אתה צריך להפריח איזה ירח מלאכותי לאוויר כדי לפתוח את הראש לכיוונים חדשים, לטעון את המחשבה פעם בכמה זמן ברעיונות חדשים והזויים", אמר לי אדם דונסקי, שמנסה להקים בארץ את מוסד האי-כנס (Unconference), שמנסה לחרוג בדרכים שונות ממסורת הכנס הממוסד והמעונב.

במקרה של טנט-טק מדובר בכינוס יזמים לא מחייב שנע בין ההזוי למבריק, ושמטרתו לחבר בין יזמים מרקעים שונים כדי ליצור דברים גדולים - והכל באווירה מדברית.  אחד מיזמי האירוע, גילי צגלה, הצליח אפילו להשיג חסויות - משיכון ובינוי, קרן מיראז' והמועצה האזורית רמת הנגב. מבחינת כנס (סליחה, אי-כנס) שכמעט אף אחד לא שמע עליו, מדובר בהישג.

לילה בטנט-טק

"יאללה, הולכים לחפור", אמר דונסקי, והוביל אותנו לחלקה מדברית בשולי המחנה. לאחר חפירה של כשעה יצרנו תעלה, השלכנו לתוכה צינור וכיסינו באדמה, כאשר קצותיו של הצינור נותרו חשופים מעל פני הקרקע. קצה אחד חובר למשאבה שהזרימה לצינור אוויר חם ויבש, והקצה השני הוכנס לאוהל שהוכן מבעוד מועד. "זה אמור לקרר את האוהלים ברוטשילד בקיץ", התלוצץ דונסקי, אילו רק אפשר היה לחפור תעלות בשדרה התל אביבית.

המזגן הטבעי הזה, שבו מקררת האדמה את האוויר לפני שהוא בוקע מחדש אל העולם בתוך האוהל הזמני, הוא בדיוק מה שדונסקי דיבר עליו כשהגה יחד עם אילן גרייצר וגילי סגלה את הטנט-טק. הרעיון הוא שבתנאי שדה - ובעיקר בתנאי מחסור בחשמל, אינטרנט, קליטה סלולרית ומים - כפי שהמדבר מספק בשפע, יעלו רעיונות מועילים במיוחד בנושאי מים, אנרגיה, מחסה ותקשורת. גם הפרויקט השני של דונסקי הוא דוגמה טובה לעיקרון הזה: מנוע בעירה מבוסס גללים, שאותם ניתן למצוא בלי שום קושי בסביבה.

קפה סולארי

איך זה עובד? מחברים מאוורר לתחתית פחית שימורים, מבעירים כמה גללים בפנים, והאוויר החם שזורם מהם מניע את המאוורר ללא שום ריח בעייתי. משתתף אחר לקח מטריה, והפך אותה ל"סולארית": הוא כיסה את החלק הפנימי במראות ובקצה הניח פינג'אן עם קפה שחור. ליד המטריה ניתן היה למצוא גם "מקרר טבעי": כד חרס גדול שמולא בבקבוקי בירה, ומצליח לשמר את הטמפרטורה הקרה בעזרת כד נוסף ופנימי, מלא במי קרח ומכוסה בבד מנדף. החרס "מזיע", ומאפשר למים שבתוכו להפיק חום באמצעות שחרור אדים דרך הנקבוביות. בדרך זו שומר התא הפנימי על טמפרטורה קרה וקבועה, והבירה נשארת טעימה.

באר המשאלות של יצחק

אילן גרייצר דווקא לא מתלהב מההשוואות המתבקשות ל"ברנינג מן", הפסטיבל המדברי המפורסם שנערך מדי שנה בנבאדה. "לחבר'ה שם יש מדיניות מוצהרת של Leave Nothing Behind, לא משאירים כלום בשטח. אבל בפועל הם באים ועושים במדבר כזה בלאגן, שאני לא חושב שאפשר לקרוא לזה אירוע אקולוגי. למדבר לוקח זמן להתרגל לעצמו אחר כך".

גרייצר, מורה לצילום ומדריך טיולים בירדן, הוא גם ממייסדי הסטארט-אפ פאנטקטיקס, שהתפרסם לאחרונה בזכות משחקי הפייסבוק שהוא מפתח יחד עם אולפנים הוליוודיים למותגים כמו "משחקי הרעב" ו"משימה בלתי אפשרית". פעם היו לו חלומות להקים תעשיית משחקים שתצא מישראל, עכשיו הוא מתמקד בחיבור בין יזמים מתחומים שונים.

ואכן, לסוף השבוע המדברי התייצבו כמאה משתתפים מרקעים שונים: סטודנטים למדעי המוח עם רקע מוזיקלי יוצא דופן, פיזיקאים מדופלמים, בוגרי מדעי הסביבה, יזמים חברתיים, מתנדבים סדרתיים ופעילים חברתיים במדינות עולם שלישי, סטארט-אפיסטים גמורים, מומחים לחקלאות ולביולוגיה (שעובדים בחברות כמו אמפסי, קיימא ואודיס), ואפילו אדריכלים שמחפשים את הטרנד הבא או סתם להתחבר לאדמה. וכן, היו שם לא מעט אנשים שכנראה שנהוג לכנות גיקים, וכאלה שכבר התרגלו לכינוי "מחבקי עצים".

יושבים סביב המדורה

בזמן המדורה הלילית שנערכה במקום, הפך יצחק (שם בדוי), מתנדב ממאלי, למסמר הערב. באמצע שירי המדורה הרגילים הוא שלף את האייפון שלו, והשמיע נעימה אפריקאית בלתי נגמרת שהתחרתה בקולות ניפוץ הגיצים שעלו מהמדורה. את הנעימה הוא הקדיש לכולנו, כדי שנרגיש קצת כמו בני השבט שלו, שסובלים לדבריו כל העת ממחסור תמידי של מים.

יצחק הוא סטודנט לתנ"ך, נוצרי-פרוטסטנטי משבט שחי בין מאלי לניז'ר ומונה 3,000 איש. ההורים שלו, הוא מספר, גרים עד היום באוהל. הוא חבר בארגון מקומי הפועל בניז'ר הסמוכה לשיפור החינוך, המים והבריאות, וכשאני שואל אותו מה חשוב לו יותר הוא משיב "מים". בלי מים אין חיים, ובטח שאי אפשר ללמוד. אחר כך מגיעה הבריאות, ובסוף החינוך. הוא בקיא במציאת מים באדמה המדברית, ומוביל מדי פעם צוותי חפירת בארות במסגרת התנדבותו.

זה לא באמת ירח

יצחק מסביר לי את סודות מציאת המים במדבר: מי שחושב שריכוז צמחייה מעיד על הימצאות מים צודק, אבל זו רק חלק מהתורה. הוא אומר. "צריך להבחין לאן העץ או השיח נוטה. עץ תמיד יישען לכיוון המים, כך שאם תביט מלמעלה – תראה מעין עיגול דמיוני של שיחים ועצים שמצביעים כולם לעבר נקודה אחד במרכז אותו מעגל, שם תמצא בדרך כלל את באר המים". ההחלטה האם לחפור בנקודה מסוימת מתבצעת באופן קצת פחות ציורי וקצת יותר טכנולוגי, בעזרת גלאי הדומה לגלאי מתכות.

אנשי הארגון שבו מתנדב יצחק חופרים בורות במהירות, ממלאים אותם באבנים ומעלים את המפלס בעשרה מטרים לפחות. מדובר בטכנולוגיה עתיקה, ואת המים מעלים - עד היום - בעזרת סלים. "באר כזו עולה 12 אלף דולר, כי היא נחפרת באמצע שום מקום, ועליך לקנות חומרים מהעיר הגדולה" הוא מסביר. יצחק לא הגיע לישראל מסיבות תנ"כיות, אלא בעיקר כדי למצוא טכנולוגיות לחפירת בארות שיסייעו באגירת מי גשמים, או טכנולוגיות לאיסוף מים מכל המקורות לתוך הבאר בזמן העונה היבשה.

פסל סביבתי שמפיק חשמל

בשביל אנשים כמו יצחק הגיע לטנט-טק את הילל משעל, דוקטורנט לפיזיקה באוניברסיטת בן גוריון. משעל, בחור תמיר בעל שיער גולש, השתחרר מיחידה צבאית טכנולוגית מיוחדת וסיים שני תארים ראשונים בפיזיקה והנדסת חשמל. עכשיו הוא מציג אבטיפוס של פאנל סולארי מתקפל, שניתן לשלוף מתוך תרמיל אוהל בכל רגע שבו ניתן לנצל את השמש.

הרעיון פשוט יחסית: מרכזים את אור השמש באמצעות מראה קעורה על גבי לוח פוטו-וולטאי קטן יחסית. כשהלילה יורד, אפשר לפרק ולהכניס את הערכה לתיק. הדגש במוצר הוא על המחיר: משעל מעוניין שמחיר הפאנל לצרכן לא יעלה יותר מ-50 דולר, וכך יוכל להפוך נפוץ גם בעולם השלישי. הפאנל של משעל סייע להאיר את המחנה במהלך הלילה, עם כמה אורות לד.

חגי כהן, בעברו מכונאי בחיל האוויר, הרכיב מערכת משומנת של גלגלי שיניים, גלגלי אופניים ומדחסים שנראתה כמו פסל סביבתי של תומרקין. מאז ילדותו, הוא מספר לנו על פחית בירה, הוא מרכיב מכונות מאפס, בעזרת חומרים שהוא מוצא בסביבה. גם את הרכיבים למכונה המוזרה שהרכיב הוא מצא בסביבה הביתית: שיבר מצנרת מים שבורה שמצא בסביבת הבניין, מיכל גז ריק מהחצר, רצועה של אופניים. כל המרכיבים האלה הפכו למפלצת קטנה, שבראשה עומדת שבשבת שדוחסת אוויר לתוך גז בישול לתוך המיכל הריק. האוויר הדחוס משתחרר לאיטו ומייצר חשמל שמניע בתורו גלגל אופניים.

המכונה של חגי כהן

ויש גם את מוטי כהן, שבעת לימודי הביולוגיה הימית ברופין התאהב התאהב בשיטת האקוופוניקה, מערכת סגורה המאפשרת גידול של דגים וירקות זה לצד זה, כאשר שני הגידולים מזינים אחד את השני תוך מינימום בזבוז משאבים. בעקבות זאת, הקים כהן את חברת ליבינגרין (Livingreen) המנסה להכניס את הטרנד לישראל.

כדי להדגים את היופי שבשיטה הוא בנה על גבי גבעה חולית בשולי המחנה מערכת מאולתרת שכזו, שהאמצעים להקמתה כללו יריעת פלסטיק, צינור מזגנים, משאבה, עלי חסה ודגי אמנון. המשאבה שאבה מים מתוך הבריכה המאולתרת אל צינור מזגן קצר שעליו הועמדו עלי החסה. אחר כך הוחזרו המים לבריכה, שם שחו להם דגי אמנון שהתקשו להתרגל לאוויר המדברי הקריר שנחת עליהם באותו ערב.

"המערכת משמשת לנוי, אבל יכולה לאפשר גם גידול מסחרי של ירקות כמו עגבניות, חסה, פטרוזיליה או נענע", הוא מספר. "יש גגות שלמים בניו יורק שמכוסים בבריכות דגים וערוגות, ויש בישראל כבר מסעדות שמגדלות לעצמן את הירקות בצורה זו". היופי באקוופוניקה, מבחינתו של כהן, הוא העובדה שהירקות לא דורשים אדמה, או כל סוג אחר של מצע לגדול עליו. "באופן תיאורטי, כל עוד הירקות מקבלים זרימה של מים עם 'דשן' באדיבות הדגים, הם גדלים בשקט. אתה לא צריך אדמה ובטח לא שדה לשם כך". את המערכת שהציג לנו בנה כהן בתוך שעתיים עם עזרה מחבר, כדוגמה למה שיכול כל אחד לעשות בגינה הביתית.

מעל כל היזמים האלה ריחף הירח המלאכותי, שכבר הספיק לשנות את מיקומו בעקבות הרוח. מדי פעם הוא נעלם מאחורי העצים, ואז שב וחזר להחוויר מעל כולם. בבוקר שלמחרת נעמדו כולם בשורה לחזות כיצד מורידים את הירח ותולים במקומו את השמש.