אחריות למוצרי אפל: אליפות העולם ב"שיטת מצליח"

מתפורר עם הזמן, מוקדם משתרצו

איך אנחנו יודעים? כי מישהו הדליף את המייל הפנימי בנושא לסידני מורנינג הראלד. העובדה שיש לאפל עובדים ממורמרים שמתחילים להוציא מידע מביך החוצה היא חדשות טובות: היא מעידה שאפילו עובדי החברה מתחילים להבין כמה מוסרי הוא הארגון שמעסיק אותם.

אדם נשך כלב

כלל הברזל של העיתונות אומר שחדשות רעות מוכרות עיתונים וחדשות טובות הן עניין לחינמונים, במיוחד כאלה שאין לך ברירה אלא לקרוא (כמו למשל, במשטרים טוטאליטריים). האגדה המקובלת מספרת על עיתון בארה"ב שנפתח בסוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20, כשהמטרה המוצהרת שלו היא להפסיק את התפיסה השלילית של התקשורת ולספק רק חדשות טובות. הוא נסגר, כך האגדה, כעבור שבוע.

אילו חדשות אתם מעדיפים לקרוא בעיתון? איור: ליאב צברי

מה הקשר בין שלטון ואופי החדשות? ובכן, יש סיבה שטוענים מפעם לפעם שהתקשורת "שמאלנית": התפיסה הליברלית היא מפקפקת מטבעה, אומרת שהמצב בו אנו חיים יכול להיות טוב יותר ושיש יותר מדי אנשים שנפגעים מהסדר הציבורי הנוכחי. התפיסה הימנית היא שמרנית מטבעה וגורסת שיש כל מיני דברים שאולי צריך לתקן, אבל המצב טוב ולא צריך לשלהב את האספספוף. לכן, ככל השמשטר קיצוני יותר, כך החדשות בו יהיו יותר "טובות".

מחקר חדש מטיל ספק בתיאוריית החדשות הרעות שנמכרות היטב. לפיו, כשמדובר במידע שמגיע בצורה קצת יותר אישית (מייל, מדיה חברתית), אנשים מעדיפים להיצמד לחדשות טובות; אף אחד לא אוהב לקבל חדשות מדכאות מחבריו. החוקרים מצאו שידיעות חיוביות מתפשטות הרבה יותר מהר, ברשתות חברתיות - הן דיגיטלות והן "אמיתיות" - מאשר חדשות רעות. באופן מדכא למדי, הם גם מצאו שחלק ניכר מהשיחות במדיה החברתית, למשל בטוויטר (עם 80%) הן שיחות שהנושא שלהן הוא הכותב, שמנסה להסביר למה הוא מוצלח כל כך. ואולי החדשה האמיתית היא שמה אנשים מחפשים הוא בידור והסחת דעת.

חצי מיליארד מכשירים מקוונים

זוכרים את התקופה שבה חיבור לרשת התבצע רק באמצעות מחשב? זה כל כך 2003. חברת המעקב NPD מדווחת שעל פי הערכותיה, יש בארה"ב כיום לא פחות מחצי מיליארד מכשירים שמחוברים לרשת, כאשר משק הבית הממוצע מחזיק 5.7 מהם.

ואלה לא רק מחשבים, כמובן. אלה סמארטפונים, טאבלטים, טלוויזיות HD, קונסות משחק וסטרימרים. בעוד ששיעור החדירה של מחשבים גבוה מאוד - כ-90% - נרשמת עליה חדה גם בשימוש בסמארטפונים, ששיעור השימוש בהם מתקרב ל-60%. למרבה היגון, גם השימוש בטאבלטים - מכשיר צריכת בידור ותו לא - עלה באופן ניכר והוא מתקרב ל-50%. הנתונים הללו מתייחסים למשקי בית שכבר מחוברים לרשת.

גלישה דרך המחשב בלבד? וואו, זה עתיק צילום: Shutterstock

למרבה הצער, NPD לא מספקת פרטים על המצב הכלכלי של המחזיקים במכשירים הללו, כך שבהחלט יתכן שהנתונים בפועל משמחים פחות. חלק ניכר מהציבור האמריקאי לא מחובר לרשת, במיוחד עניי האיזורים הכפריים.

ותולעת אחת תשלוט בהם

דיווחנו בסוף השבוע על ההתקפה המשולבת והאכזרית על בלוגר האבטחה בריאן קרבס; המסכן מצא את עצמו תחת התקפת DDoS, ובמקביל תחת התקפה מצד שוטרים שקיבלו הודעה על כך שמתבצע פשע בבית שלו.

מאט הונאן. נפל קורבן לאותו ההאקר

אבל לשבחו של קרבס ייאמר שהוא לא נכנע, אלא יצא לחפש את התוקף שלו. והמקורות שלו דיווחו שהאחראי להתקפה עליו היה פושע מקוון ("האקר") שמכנה את עצמו Phobia. אם השם הזה מוכר לכם, זה כנראה בגלל שפוביה לקח בשעתו אחריות גם על ההתקפה הבזויה על מאט הונאן. נראה שיש לו משהו נגד עיתונאי טכנולוגיה: היצור הזה קשור גם להתקפת DDoS שבוצעה בסוף השבוע האחרון על אתר ars technica.

קרבס יצא לחפש את זהותו של פוביה המסתורי, והגיע לברנש בשם ריאן סטיבנסון, בן 20 מקונטיקט. הוא לא התעצל והרים לו טלפון. סטיבנסון לא היסס להודות שכן, הוא השרץ שעומד מאחורי כל ההתקפות האלה. עכשיו נראה אם המשטרה תטפל בסטיבנסון בדרך שבה הוא טיפל בקרבס.

קצרצרים

1. שירות התשלום החברתי המסקרן פלאטר (Flattr) מאפשר למשתמשיו להגדיר כמה כסף הם רוצים להוציא בחודש כתרומה על תוכן או דברים אחרים שמעניינים אותם. כשהם מגיעים לאתר שחבר בפלאטר, הם יכולים להחליט איזה אחוז מהתרומה החודשית שלהם יילך אליו. עכשיו בשירות משפרים את התהליך: מעתה, כל פיברוט שלך בטוויטר או לייק באינסטגרם (ושאר טרשות חברתיות, פייסבוק עדיין לא נתמכת) יוביל לכך שבסוף החודש התרומה שלך תתחלק בין כל אלה שעשית להם פיברוט או לייק. כמובן, כדי לקבל את הכסף, הם יצטרכו לפתוח חשבון פלאטר בעצמם.

חזון אחרית הימים: הלייקים באינסטגרם שווים כסף צילום: שאטרסטוק

2. ואולי הפעם זה הסוף: אחרי שש שנות דיונים, דיונים מחדש, ערעורים, ערעורים על הערעורים, ערעורים על הערעורים על הערעורים, דיונונים (טוב, אולי לא), נגמר הסיפור המתיש של גנבת המוזיקה הקטנה ג'יימי תומאס-ראסט. העליון האמריקאי סירב לדון מחדש בתיק שלה, ללא כל הערות מצידו, ובכך הותיר על כנו את פסק הדין האחרון, שקבע שתומאס-ראסט תשלם 222,000 דולר. זה סכום מופרך, אבל זה עוד כלום לעומת פסק הדין המקורי, שקבע שהיא תשלם 1.92 מיליון. לתומאס-ראסט היתה אפשרות לשלם לעוכרי הדין של חברות ההקלטה כמה אלפי דולרים; היא החליטה לקחת אותם לבית המשפט. בלשון המעטה, זה לא עבד.

3. דיברו איתנו בשנים האחרונות הרבה על כך שאנשים נוטים לראות טלוויזיה (לא ברור לי למה) ולדווח על כך בו זמנית בשלל טרשות חברתיות. למרבה השמחה, המנהג הזה - שנשמע כמו הזמנה לפיתוח הפרעות קשב - נמצא בדעיכה: השימוש בו יורד בארה"ב ובבריטניה ב-23% ו-24%, בהתאמה. זה עשוי לפגוע בנסיונות של פייסבוק וטוויטר לעשות כסף ממעקב אחרי תכניות טלוויזיה. חברת נילסן כבר משתמשת בטוויטר כחזאי טוב יותר למה שהקהל חושב על סדרה מאשר המכשירים והסקרים הרגילים שלה.

4. מוזיקאים טריים משתמשים בשיטה נכלולית למדי כדי לדחוף את השירים שלהם למאזינים – שככל הנראה, לאו דווקא רוצים בהם. תחקיר של ה-BBC מצא שיש שוק שחור פעיל במכירת משתמשים – ככל הנראה מזויפים – בשלל מחלות חברתיות. 30 ליש"ט יקנו לך 10,000 צפיות ביוטיוב, למשל. ותמורת הסכום הזניח הזה, תוכל לטעון בפני איזו חברת הקלטות שאתה הדבר הלוהט הבא וכדאי שהם יחתימו אותך כאן ועכשיו לפני שהם יפסידו הרבה כסף. זו אחת הרעות החולות של עידן שבו כל אדם מאמין שהוא צריך "למכור את עצמו": מי שאין לו מה למכור חושב שהוא יכול לחתוך לראש התור, אם רק יסווה את הסחורה הפגומה שלו כמשהו נוצץ. ואם הצלחת לבצע את השטיק הזה, אז לפחות תקבל את 15 שניות התהילה שלך לפני שכולם יבינו שאתה לא שווה כלום.

5. קאיפו לי היה פעם מנהל גוגל בסין, לפני שגוגל הוציאה את עצמה משם. מאז, הוא מהווה כאב ראש קטן לרשויות. לא מספיק גדול כדי שיזרקו אותו לאיזה גולאג או יחזיקו אותו במעצר מנהלי, אבל מספיק רציני כדי שהוא יצונזר דרך קבע. לפני כחודש, הורחק לי מחשבון הווייבו שלו לשלושה ימים, וייאמר לזכותו שהוא לא מהסס לבעוט בחזרה. עכשיו הוא פרסם טבלה שמתעדת את הפעמים שבהם וייבו צנזרה את הציוצים שלו. ליתר בטחון, הוא עשה את זה בטוויטר.

• להרשמה לניוזלטר דו"ח טכנולוגי (תיבה שישית)