ארדואן: אמאל'ה, טוויטר רוצה לחסל אותי!

איסטנבול, אחת הבירות העתיקות בעולם, סוערת מאוד בימים אלה. עשרות אלפי מפגינים יוצאים לרחובות במחאה נגד המשטר האיסלמיסטי של ארדואן ומפלגתו, משטר שחותר בעקביות תחת יסודות החילוניות הטורקית. באיזמיר, הצית ההמון את מטה מפלגת השלטון; באיסטנבול, על פי הדיווחים, השתמשו המפגינים בדחפור נגד רכב משטרתי עד שהקלגסים - שירו כמויות עצומות של גז מדמיע כנגד המפגינים  - נסו על נפשם. אפילו מר ארדואן נאלץ להודות שהמשטרה שלו השתמשה בכוח מוגזם.

ראש ממשלת טורקיה, ארדואן. מבין היטב את האיום המקוון על שלטונו צילום: בלומברג

פרשנים כבר חוגגים את נפילתו של ארדואן. חבר'ה, זה מוקדם מדי; טורקיה היא אחת משלוש המדינות האורגניות, כלומר שיש להן בסיס היסטורי, במזרח התיכון: האחרות הן מצרים ואיראן. כל השאר הן יצירות קולוניאליסטיות חדשות יחסית. טורקיה עדיין מנסה להתמודד עם התוצאות הקטסטרופליות מבחינתה של מלחמת העולם הראשונה, כאשר אחת הבולטות שבהן היא הדחת הח'ליף האחרון על ידי מייסד הרפובליקה הטורקית, אטאטורק. החילוניות של זה האחרון עוגנה בחוקה - והיה בכך צורך משום שהיא נכפתה על אוכלוסיה שרובה היה דתי מאוד. ארדואן אולי איבד תמיכה בקרב האוכלוסיה החילונית והעירונית, אבל בסיס הכוח שלו אף פעם לא היה שם. אנו נעקוב בעניין ובזהירות. 

הישראלית שגילתה את מחיר הסטטוס

עורכת הדין רותם אזולאי-טפירו הופתעה לגלות שמשרד עוכרי הדין שלה - סולומונוב ושות' - תובע אותה ב-400 אלף שקל בגלל דברים שכתבה בפייסבוק. לטענת המשרד, אזולאי-טפירו כתבה דברים שליליים מאוד על המעסיקים שלה, שנעים מ"משעמם" ועד "כל כלב יבוא יומו". את הקיטורים הללו מכנה המשרד "מסע הכפשה וביזוי".

אזולאי-טפירו, מצידה, לא ממש מכחישה את הדברים אבל אומרת שהם נכתבו בפרטיות. לדבריה, התביעה מתבססת על מידע שלמשרד כלל לא היתה אמורה להיות גישה אליו - קרי, בעצם התביעה יש הוכחה לכך שפלשו לפרטיותה.

יש מי שעוקב אחרי מה שאתם כותבים צילום: Shutterstock

לעובדים מותר לקטר. אפשר לאסור על זה, כמובן, אבל זה רק יוריד את התופעה אל מתחת לפני השטח וכנראה שרק יחריף אותה. עובדים שסותמים להם את הפה כנראה שיורידו את הכפפות בסגנון ההתבטאות שלהם כלפי המעבידים.

בתי משפט בארה"ב כבר קבעו שמותר לעובדים למתוח ביקורת ואף לתקוף את מקום העבודה שלהם. קצת מגוחך לטעון שמישהי שכתבה משהו לחברים שלה ניהלה "מסע הכפשה וביזוי", כאשר אם היא היתה אומרת את אותם הדברים מסביב לקולר המשרדי אף אחד לא היה עושה שום דבר. מגוחך לא פחות, עם זאת, לצפות ברצינות לפרטיות בפייסבוק. אם יש לך ביקורת על הבוסים שלך ואת לא רוצה שהם ידעו ממנה, אל תכתבי אותה בפייסבוק - או ברשת בכלל. אתמול סיפרתי לכם על העובדה שחוסר זהירות בטרשות חברתיות עולות לאנשים במשרה שלהם; הנה עוד דוגמא לאוסף.

תיבת התהודה של עמק הסיליקון

אם תהיתם למה יש המון התרגשות סביב אפליקציות או מוצרים שאף אדם שפוי לא היה מעיף מבט שני בכיוונם, התשובה פשוטה למדי: תיבת תהודה. זה מצב שבו אדם מוקף באנשים שדומים לו, עד כדי כך שהוא לא מסוגל יותר להבין שיש בכלל נקודות מבט ששונות משלו. מבחינתו, מה שטבעי עבורו יהיה טבעי גם בשביל שאר העולם.

הבעיה: מתכנתים שבונים דברים בשביל מתכנתים צילום: shutterstock

כל מקצוע, ובעצם כל קבוצה, נוטים ליצור תיבות תהודה. עוכרי דין נוטים לחשוב בז'רגון משפטי (ובעקביות, לגרום לשפה של אחד המצבים הלעומתיים ביותר שאפשר להעלות על הדעת לחדור לכלל שכבות האוכלוסיה), ולהיות מופתעים בכל פעם שמישהו מעלה טיעון לא משפטי. עיתונאים נוטים לחשוב שמה שמעניין אותם מעניין גם את הקוראים שלהם (אם הם מגזימים בזה, כדאי שיפתחו בלוג) ואנשי טכנולוגיה נוטים לחשוב שאם הם צריכים פתרון לבעיה שרוב האוכלוסיה כלל לא יודעת שהיא קיימת, כולם צריכים את זה.

זו הסיבה לכך שיש לנו, למשל, אפליקציה ששולחת הודעת טקסט שאומרת שאתה מאחר לפגישה, יחד עם מפה שמציינת את מיקומך. למי לעזאזל זה טוב? לא ברור, אבל נוצרה חברה שמנסה לשווק את זה. עמק הסיליקון עמוס במהנדסי תוכנה ומחשבים, והם מדברים זה עם זה כל הזמן. העולם של הלא-מהנדסים נשאר מאחור וחלק ניכר מהמוצרים הופך להיות מיועד למהנדסים. אם יצאו קצת מהראש של עצמם ויחשבו על מה שהעולם באמת צריך, אולי יתחיל עמק הסיליקון להפיק כלים שימושיים באמת, שמשפרים את חיי הציבור ולא סתם מרפדים ארנקים של יזמים ומשקיעים.

קצרצרים

1. יאהו עצבנה חלק ניכר ממשתמשי המייל שלה, כשהודיעה שהיא סוגרת את המייל ה"קלאסי" שלה, ומעבירה את כל המשתמשים לגרסה המתקדמת. מבחינתה של יאהו יש לכך יתרון פשוט: בגרסה המתקדמת, היא עושה מעשה גוגל: סורקת את המיילים של משתמשיה ומתאימה להם פרסומות. יאהו מאלצת את המשתמשים לעבור: מי שלא יעבור לגרסה החדשה, יאבד את הגישה לתיבת הדואר שלו. כן, ג'ימייל עושה את זה שנים, אבל החוזה עם ג'ימייל היה שקוף מלכתחילה. יאהו, לעומתה, מפעילה כפיה פסולה על המשתמשים שלה.

יאהו ממשיכה לעצבן את משתמשיה צילום: בלומברג

2. בית המשפט העליון ההולנדי פסק בהתאם לשכל הישר וקבע שהטאבלט של סמסונג, הגלקסי טאב 10.1, לא מפר את פטנטי העיצוב של אפל. ההגיון היה פשוט: אזרחים מן השורה לא התקשו להבדיל בין המכשירים, ואם זה המצב אז אפל לא יכולה להתלונן שמחקים אותה. הפסיקה של העליון ההולנדי מגבילה במידה מסוימת את היכולת של אפל לשוב ולהעלות את הטענה המגוחכת הזו שוב באירופה.

3. עיתון טיוואני קטן, DigiTimes, מציג מספר גדול של סקופים בתחום הטכנולוגיה, אבל עיתונאי טכנולוגיה ממעטים להשתמש במידע שלו, ובצדק: שיעור הדיווחים הלא מדויקים שלו גבוה במיוחד. בדיגיטיימס טוענים שהסיבה לכך היא שהמידע שלהם מדויק לשעתו, ולעתים קרובות הוא מתייחס למוצרים שנמצאים בפיתוח ואחר כך נפסלים מלהגיע לשוק. לעיתון יש מקורות מצוינים בשרשרת האספקה של אפל, אבל הוא לעתים קרובות נשען על מקורות אנונימיים והתחושה הכללית היא שאם אין לך אישור ממקור אחר למה שנכתב שם, מומלץ שלא להתייחס אליו. הדיגיטיימס הוא עוד הדגמה לבעיה מרכזית של עיתונות הטכנולוגיה: הנטיה לדווח לא על מה שקרה, כי את זה כולם יודעים וזה משעמם, אלא על מה שעתיד לקרות. ונבואה, כפי שאמר נילס בוהר, היא בעייתית, משום שהיא מתייחסת לדברים שטרם קרו.

4. טרגדיה או דארוויניזם בפעולה? גבר בן 22 הפיל בטעות את הסמארטפון שלו אל מסילת הרכבת התחתית בניו יורק. במקום לעשות את מה שמורים השלטים לעשות במצב כזה - להזעיק עובד רכבת או שוטר - הוא קפץ אל המסילה כדי להציל את הגרוטאה. את ההמשך אתם יכולים לנחש לבד. בואו נגיד שברגע זה, הוא יותר שטוח מהאייפון שלו. אל תעשו את זה: זו בסך הכל גרוטאה. יקרה, אבל גרוטאה.