להיות סמארט
שלום, קוראים לי יואל ואני מכור לסמארטפון שלי. לא נגעתי בו, אממ, תנו לי לחשב, ובכן, כבר 7 דקות. דברים של מו"ל כלכליסט בוועידת מובייל 2014
אז מזל טוב לכולנו, וכל הכבוד לנו, או לפחות מזל טוב וכל הכבוד לכל מי שנהנה מהאקזיטים המרשימים האלה, אבל אני רוצה לנצל את הדקות הבאות לעניין אחר. חמש דקות על הסמארטפון שלי ועל הסמארטפון שלכם.
שלום. קוראים לי יואל. ואני מכור לסמארטפון שלי. אם זו הייתה קבוצת תמיכה, הייתם צריכים להחזיר לי במקהלה: אוהבים אותך יואל. אבל זו כנראה לא קבוצת תמיכה. טוב, אני נקי, זאת אומרת לא נגעתי בסמארטפון שלי, אממ, תנו לי רגע לחשב, 7 דקות. לא רע.
ההתמכרות לסמארטפונים זה כבר מזמן לא סקופ. היו כבר אינספור דיווחים, כותרות דרמטיות, מחקרים מלומדים. אנחנו יודעים לא מהיום שכולנו התמכרנו, ובכל זאת, אף אחד לא קם. אף אחד לא באמת מנסה להיגמל. בואו נעשה ברשותכם ניסיון קטן. בואו נראה אם אתם יכולים לא להסתכל על הסמארטפון שלכם ארבע דקות וחצי. וזה כולל לא לשחק בקאנדי קראש. ולא לבדוק מיילים. אפשר לחשוב שסטיב ג'ובס יכתוב לכם מייל בדיוק עכשיו.
פחמימה ריקה. קנדי קראש
זו לא פוביה אנטי טכנולוגית. אם מישהו מכם קיבל את הרושם שאני עוין סמארטפונים בפרט או הייטק בכלל – זו טעות גדולה. להיפך, אני מה שקוראים אנשי השיווק early adopter. אוהב לשחק בכל גאדג'ט חדש וחושב שטכנולוגיה יכולה לחולל פלאים ולעשות טוב לבני האדם ולכדור הארץ. זה תלוי כמובן מה עושים בטכנולוגיה. יש כאלה שמייצרים כלי נשק אכזריים במיוחד ויש כאלה שמצילים חיים ומרחיבים את האפשרויות האנושיות בתחומים מגוונים. ברפואה, בתחבורה, בתקשורת.
העולם עובר למובייל. המחשבים האישיים שנמצאים עדיין על השולחן במשרדים ובבתים ייעלמו כמו הדינוזאורים ויוני הדואר. כמו הכרכרות עם הסוסים. כמו קודאק. השבבים הזעירים, שפעם תקעו לנו מאחורי האוזן בסרטי סיינס פיקשן, למעשה כבר איתנו. אנחנו מחוברים באזניים ובעיניים למחשבי כף-יד חזקים מאוד שבהם אנחנו גם מדברים כמו בטלפונים של פעם וגם עושים עוד הרבה דברים. משתמשים בהם כמו זיכרון במקום ה-hard disk המיושן במוח שלנו, כמו מפה ומצפן, כמו מאגר מידע, כמו סוכן נסיעות. וגם כשאנחנו רוצים לנוח מהעולם אנחנו עושים לעצמנו תראפיה שלפעמים קוראים לה אנגרי בירדס או קאנדי קראש, או מה שלא יהיה האטרף בעוד דקה.
יואל אסתרון, מו"ל "כלכליסט", בוועידה צילום: עמית שעל
קאנדי קראש זו פחמימה ריקה. וזה בסדר לצרוך פחמימות ריקות כמובן. מי לא אוהב פחמימות ריקות? ובלבד שאנחנו יודעים איך להפיק מהסמארטפון גם את מיטבו. ערך אמיתי, תועלת, ולא רק משחק רפה-שכל. אנחנו צריכים ללמוד להיות סמארט. כי זה לא הסמארטפון, זה אנחנו. האחריות עלינו. לא הסמארטפון הופך אותנו ליצורים חסרי מנוח עם הפרעת קשב. זה אנחנו. לא הסמארטפונים הורסים את היחסים בין הורים וילדים. זה אנחנו. הסמארטפונים לא חיסלו את הפרטיות. הם מאפשרים למי שרוצה לאבד את הפרטיות שלו להעניק אותה בחינם לכל האחים הגדולים שעוקבים אחרינו.
אני מקווה שכל בני האדם ילמדו להשתמש בהם בשכל, בתבונה, במידה הנכונה, בצורה בריאה. אבל לאנשים שבאו לכאן הבוקר, במיוחד ליזמים ולמפתחים ולמנהלים ולמשקיעים בתחום, אני מרשה לעצמי להוסיף בקשה לא צנועה. כשאתם מפתחים את האפליקציה הבאה, כשאתם בונים את הסטארט-אפ המדהים שלכם, כשאתם חולמים על האקזיט שלכם, תחשבו גם: האם אתם מייצרים פחמימות ריקות או שהאפליקציה שלכם תעשה משהו מועיל לטובת בני האדם.
החברות הישראליות שעשו אקזיטים נאים השנה – וייז, שמשחררת פקקים בעורקי התחבורה, אינטוסל, שמקלה את הלחץ ברשתות הסלולר, טראסטיר, שמגנה על הבנקים מפלישות סלולריות עוינות – כולן תורמות משהו לעולם. אלה בהחלט לא פחמימות ריקות. זו אולי אחת הסיבות להצלחה שלהן.
בעניין ההתמכרות, הבוקר השארתי את הסמארטפון שלי בבית לשעה שלמה כשהלכתי למכון הכושר. תנסו את זה. כיף גדול. בסוף השבוע אני זומם להתנתק ל-24 שעות. נראה איך זה ילך. ועכשיו אני חייב לשאול אתכם לסיום: מי התאפק ולא הציץ בסמארטפון שלו אפילו פעם אחת בחמש הדקות האחרונות?
