כשהמדיה החברתית גודעת את אילן היוחסין שלכם

רק בבית

זעם רב התפרץ בימים האחרונים כלפי חברת Ancestry.com, שעד לאחרונה הפעילה רשת חברתית שאפשרה לבני משפחה לתקשר זה עם זה ולהעלות תמונות, זכרונות ורשמים. הרשת החברתית, myfamiliy.com, החלה לפעול ב-1998 והיתה אמורה לאפשר לבני המשפחה המורחבת לתקשר זה עם זה, משום מה.

החיבור שלכם למשפחה דיגיטלי ברובו? אל תסמכו על הרשת החברתית

וזו הבטחה שהם לא הצליחו לעמוד בה: הרבה אנשים הורידו למחשב את כל הפעילות שלהם ברשת החברתית - שאמורה היתה לכלול תמונות, את כל התכתובת בקבצי txt, ואת קבצי הווידאו בפורמט שהם הועלו - ודי שכחו מהם. כשהם פתחו את הארכיב, עם זאת, הם נדהמו לגלות שכל מה שנותר הן התמונות. התכתובת, שלפעמים היתה בת עשור ויותר, נעלמה.

אם התכתובת הזו היתה נשלחת במייל, היא היתה נשמרת, ולו על מחשביהם של הכותבים. אם היא היתה דואר רגיל, על נייר, חלק ממנה ודאי היה נשמר וחלק אובד כתוצאה מפגעי הזמן. כואב הלב לאבד את כל המידע הזה.

מה למדנו? אל תשמרו שום דבר חשוב על שירות ענן, שמרו גיבוי לכל החומר שלכם על דיסקים קשיחים משלכם. אל תזדקקו לחסדיו של זר שיכול פתאום להגיע למסקנה שבעצם לא שווה לו לשלם על חוות השרתים ששומרת את המידע שלכם.

למה אנחנו לא יכולים לקרוא יותר?

זו השאלה שהעלה יו מקגווייר בעמוד המדיום שלו, והיא מסעירה בימים האחרונים את אלו שעדיין קוראים. לדברי מקגווייר, הוא קרא בשנה האחרונה רק ארבעה ספרים. מסתבר שזו מגפה שרבים מהאנשים שרואים בעצמם אנשים קוראים מודים בה בשקט.

מה הסיבה? מקגווייר אומר שהבעיה היא השיטפון הדיגיטלי. אנחנו לא עושים יותר משימות באופן רציף: אנחנו כל הזמן עוצרים ובודקים מייל, טוויטר, פייסבוק - בעיקר מייל. לטענתו של מקגווייר, שמגובה בהוכחות מחקריות שהייתי רוצה לראות עוד מהן, המוח שלנו אוהב דברים חדשים. מידע חדש גורם להצפת דופמין במוח. עוד מייל חדש, עוד דופמין. המוח אוהב דופמין. מחקרים הראו שכאשר נותנים לעכברושים גישה חופשית לדופמין, הם מעדיפים אותו על פני סקס או אוכל, עד כדי סכנת חיים.

המייל ממכר, מרחיק אתכם מהספר צילום: shutterstock

בכל פעם שאתם עוצרים את מה שאתם עושים כדי לקרוא מייל, אף שאתם יודעים בבירור שאין בו שום דבר חדש או חשוב, המוח שלכם מתגמל אתכם. מחקר אחר מצא שהאיי קיו של אדם שמנסה לעבוד כשהוא יודע שיש לו מייל חדש שטרם נקרא יורד בכעשר נקודות.

ותוך זמן לא רב, המוח מרגיל אותנו למצב שבו אנחנו מפסיקים את כל מה שאנחנו עושים, לא משנה עד כמה הוא דורש ריכוז או עד כמה הוא חשוב, כדי לבדוק מייל. בעיקר מייל, אבל גם טוויטר. ואין להוציא מכלל אפשרות שמשהו חשוב, או על כל פנים מרגש, או על כל פנים חדש, או על כל פנים כזה שלא ראיתי, מתרחש ממש עכשיו בפייסבוק. לא נעצור אחרי הפסקה הזו ונלך לבדוק?

אז הפעם לא, אבל ההחלטה הזו הצריכה מאמץ מודע. מקגווייר מספר איך הוא היה בהופעה של הבת הקטנה שלו, והיא לא עשתה שום דבר חוץ מלהיות חמודה על במה - אבל, שוב ושוב, הוא מצא את עצמו נמשך אל הגרוטאה הסלולרית שלו, מעשן את מקטרת המייל שלו.

ספרים הם דרך החוצה. הם מצריכים חשיבה מאומצת (הטובים שבהם, בכל מקרה) והם מחייבים ריכוז. בדרך, אתה צריך לדכא את הדחף לבדוק מייל, ולהדוף אחורה את הצווחות הנואשות של המוח שלך לעוד דופמין. זה לא פשוט, אבל אם אנחנו רוצים להיות משהו שהוא לא עכברושים שלוחצים שוב ושוב על כפתור העונג הריקני, צריך להתחיל להתאמן על זה.

סמכו עלינו, אנחנו לא עושים רע

גוגל נשענת על שאריות המוניטין שלה כחברה שוחרת טוב ומנסה להביא לשינוי בתחום הפטנטים. הרעיון פשוט למדי: אם יש לך רעיון לפטנט, מכור אותו לגוגל. הבעיה שעליה מצביעה גוגל היא הישויות המכונות טרולי פטנטים. הכינוי מתייחס בדרך כלל לחברות שלא מייצרות כלום, אבל מחזיקות בשורה של פטנטים וסוחטות באמצעותם חברות אחרות.

לעתים, גם חברות שמייצרות לא מעט יכולות להתנהל כמו טרול פטנטים - אפל, למשל, שהתחילה את מלחמת הפטנטים הגדולה סביב אנדרואיד, ושניהלה שורה של תביעות דרך חברות צד שלישי, כדי להסתיר את מעורבותה.

התוכנית של גוגל: תנו לנו את הפטנטים שלכם! צילום: shutterstock

גוגל מצביעה על הנזק הניכר, שאין עליו מחלוקת, שגורמים טרולי הפטנטים ועל העליה הקבועה מדי שנה בהוצאות על מאבקים משפטיים בהם. תנו לנו את הפטנטים שלכם, אומרת גוגל, ואנחנו מתחייבים ל... אה, כלום בעצם.

גוגל לא מתחייבת שהיא לא תשתמש בפטנטים שלך לצרכי תביעה אחר כך. היא לא מאפשרת לחברות אחרות חוץ ממנה לקבל פטנטים. כל העסק, בלשונה, הוא ניסוי. אז למה שמישהו יסכים למכור את הפטנט שלו לאחת החברות הדורסניות בעולם, שנחקרת כעת על הפרת ההגבלים העסקיים באירופה, בלי שום ערובה שהפטנט שלו לא יפגע בחברות אחרות? כי פעם גוגל אמרה על עצמה שהמוטו שלה הוא "אל תהיה רשע". ויש עדיין אנשים שזוכרים את המיתוס הזה ולא את העובדות.

קצרצרים

1. הנה סטארט-אפ מועיל: עכברים וחולדות פלשו אליך הביתה? אם אתה גר בלונדון, אתה יכול מעתה להזמין חתול אומנה. תוכל לבחור מבין יותר מ-200 חתולים שמחפשים בית, אפילו זמני, מתוך אפליקציה שמכילה את התמונות שלהם, שמותיהם וסיפורי החיים שלהם. השימוש באפליקציה חינמי, אבל מפעילי הפרויקט מקווים לשתי תוצאות: קודם כל, שתתאהב בטורף העכברים שלך ותהפוך אותו לחיית בית; ושנית, שתתרום להם כסף, כי הם תמיד צריכים אותו.

טיפ של אלופים: אמצו חתול צילום: יוסי גורביץ

2. עד כה, מושבעים היו החולשה החלשה בהתמודדות של המערכת המשפטית עם העולם החדש של המדיה החברתית: מושבעים נטו להפר את השבועה שלהם ולפטפט בחופשיות ברשת על המשפט שבו הם שופטים. במקרה מחריד אחד, מושבעת שאלה את החברים שלה בפייסבוק כיצד להצביע. עכשיו מסתבר שהבעיה לא מוגבלת רק למושבעים: ועדת הפיקוח על שופטים של טקסס נזפה בשופטת מישל סלוטר, לאחר שזו פרסמה מספר סטטוסים על משפט התעללות בקטין שניהלה. הוועדה מצאה שהסטטוסים שלה הוכיחו משוא פנים, והתוצאה היתה זיכוי של אדם שהורשע בשל התנהלותה של השופטת. סלוטר צריכה עכשיו לעבור סדנה מיוחדת בנושא, ואני מנחש שסיכויי הקידום שלה לא משהו.

3. הרשות שאחראית לשמירה על גשר שער הזהב בסן פרנסיסקו מפגינה לחץ וחרדה: עובדיה אומרים שהמקום הופך למוקד הטסה של מזל"טים ושבעוד שהם יכולים לקנוס ולרשום את הפרטים של אנשים שנכנסים למקומות שאין להם אישור להכנס אליהם, אין יכולת לפקח באופן דומה על מל"טים. הם רוצים כלי כלשהו, מנגנון כלשהו, שיפקח גם על מל"טים. בהתחשב בכך שהפנטגון מוכר לרשויות כאלה את עודפי הציוד שלו, כנראה שזו רק שאלה של זמן עד שיועמד שם תותח נ"מ.