איראן? יש אפליקציה לזה

שני שליש מתושבי איראן הם בני 35 ומטה. חשבו רגע על הנתון הזה: שני שליש מתושבי איראן לא חוו את המהפכה של 1979. המלחמה האיומה עם עיראק היא מבחינתם, לכל היותר, זכרון ילדות. ברובו, מודחק. המהפכה וחומייני? זה משהו של ההורים. אולי של הסבים. רוב מוחלט של הדור הזה מחובר לרשת בדיוק כמו השכנים (פתחו מפה, יש לאיראן הרבה שכנים). לפני עשור בערך, שמו במערב לב, בהשתאות מסוימת, שאיראן היא אחת המדינות המובילות בעולם במספר הבלוגים שבה.

המהפכה הכושלת של 2009 שיבשה את זה לכמה זמן. המשטר הפיל את חיבורי הרשת והסלולר, מנע אפילו מסרוני סמס. כמה חודשים אחר כך, למרות דיבורים בלתי פוסקים על ניתוק איראן מהרשת העולמית וחיבורה לסוג של אינטראנט לאומי (דיבורים גם ברמה של שר התקשורת) החיבור לעולם חזר למה שהיה.

לא רק אייטולות, טילים ועתיקות. איראן צילום: שאטרסטוק

כיום יש באיראן סצינת הייטק תוססת. שיעור החדירה של סלולר באיראן הוא 120% - לחלק ניכר מהתושבים יש יותר ממכשיר אחד. מספר הסמארטפונים שם עומד על 40 מיליון, כלומר אחד לכל שני תושבים. שיעור החיבור של משקי הבית לפס רחב הוא 65%; בארה"ב, לשם השוואה, השיעור הוא 70%. טהרן מוצפת במודעות לשירותי גלישה מהירים וסמארטפונים חדישים.

באיראן יש שישה מיליון אייפונים - למרות שמכירת המכשירים שם אסורה רשמית, ואפל נחשדה בעבר בגזענות כאשר סירבה למכור אייפונים לאמריקאים-איראנים. השימוש בפייסבוק אסור רשמית - אבל בעיר הקודש קום, אייטולה בכיר התלונן על כך שהנכדים שלו כל הזמן בפייסבוק.

יש, כמובן, פערי תרבות. יזמית צעירה שמה לב שאף אחד לא מוכן לדבר איתה, כי היא אישה. אז היא מצאה פיתרון: היא הביאה את אביה, מנהל תחנת כוח, לפגישות. הוא היה מתחיל אותן ב"אני מנהל החברה הזו. עכשיו הקשיבו בבקשה לשותפה הבכירה שלי". החברה, מעין גרופון, נחשבת למצליחה מאוד.

זה לא אומר שהאייטולות עומדים להיעלם, בדיוק כפי שהמהפכה הטכנולוגית בסין אין משמעה שהמפלגה הקומוניסטית שם עומדת להיעלם. זה אומר בעיקר שהסיפור הרבה, הרבה יותר מסובך מהתבניות הנאות שאנחנו בונים לעצמנו. איראן היא מדינה עם 80 מיליוני בני אדם, אחת התרבויות העתיקות בעולם, והיא נמצאת - כמו כל חברה - במשא ומתן מתמיד עם עצמה. לא מן הנמנע שהאיראני הממוצע רוצה לעשות מכה באקזיט הרבה יותר משהוא רוצה למגר את האויב הציוני.

טרול? ראוס!

אתמול נכנס לתוקף חוק חדש בניו זילנד. הוא נקרא חוק התקשורת הדיגיטלית המזיקה והמטרה שלו פשוטה משמעותית משמו: להפוך הטרלה לעבירה על החוק.

משמעות ההטרלה, בעיני החוק, היא כתיבה פוגענית מכוונת. למשל, אם אתם לא מרוצים מהחוק הזה וכותבים בפייסבוק שמי שהגה אותו הוא בזבוז של פחמן, אתם עלולים לחטוף קנס או להגיע לכלא בקלות.

ניו זילנד בחרה לסתום לכולם את הפה

הסעיף הבעייתי ביותר בחוק אוסר על משתמשים להיות "פוגעניים בגסות" כלפי "אנשים סבירים". מה הבעיה? הרעיון שאם תאמרו למישהו בכנות מה אתם חושבים עליו, תצטרכו להסביר את עצמכם לשופט וחבר מושבעים הוא לא פחות מהמתה של חופש הביטוי.

מה שברנר כינה "זכות הצעקה" צריך להיות שמור גם לזכות לומר שהדיון המנוהל הוא מתועב וששני הצדדים שמדברים בו בנימוס מבצעים פשע אינטלקטואלי ואולי גם פשע של ממש. בניו זילנד, אמירה כזו מצריכה עכשיו גיבוי של עוכר דין. זה לא מועיל. מצד שני, האיסור שיש בו על חשיפה של מידע רגיש שיש לך על אדם אחר נשמע דווקא כמו התקדמות.

התרגיל המסריח של אמזון

אמזון היא אחת מחברות תעשיית המידע שיותר ידידותיות ומועילות לצרכן. היא עושה את זה, עם זאת, באמצעות פגיעה ניכרת בעובדים שלה והתנהלות בעייתית באופן כללי. עכשיו אחד התרגילים שלה חוזר לנשוך אותה.

יש חברת שעונים בשם MTM Special Ops, שמתמחה בשעונים צבאיים או צבאיים למראה. המוצרים שלה לא נמכרים באמזון. עם זאת, אם המשתמש מחפש את המוצרים של MTM, אמזון מעלה לו שורה של תוצאות - כולן של מתחרים של MTM. אמזון נמנעת מלציין בפני המשתמש שאלו אינם מוצרי MTM.

ג'ף בזוס, מנכ"ל אמזון צילום: בלומברג

כלומר, אמזון משתמשת במותג של MTM נגדה: מציעה למשתמש לא את המוצרים שלה אלא של מתחריה, וגורפת את העמלה שלה. MTM הגישה תביעה בשל פגיעה בסימן הרשום שלה, ואמזון ניהלה מהלך משפטי שמטרתו היתה לפסול את התביעה.

אמזון נכשלה. בית משפט אישר שהתביעה יכולה להמשך, ועכשיו הכל יילך לחבר מושבעים. לזה יש נטיה מובנית, ומוצדקת, לדפוק את חברות הענק ולצדד בשחקן הקטן שנפגע על ידי גודזילה דורסנית. נעדכן.

קצרצרים

1. נמשך המרד ברדיט: עצומה שהפיצו המשתמשים, שקוראת להדחתה של המנכ"לית אלן פאו, צברה עד כה 150,000 חתימות. בתגובה, פרסמה פאו הודעה שפלת רוח, שבה היא מתנצלת על ההתנהלות של החברה כלפי מנהלי הפורומים, אמרה שהחברה יודעת שהיא "פישלה", והודיעה על מינויה של "פרקליטת מודרטורים" שתייצג את מנהלי הפורומים כלפי הנהלת החברה. ספק אם זה יעזור, ומההודעה של פאו עצמה נראה שהיא מודעת לכך שהיא תזדקק להרבה יותר זמן ואמון, שספק אם יינתנו לה. כל תאונת הדרכים הזו מעידה על כך שאם מישהו רוצה לבנות אתר מסחרי על תוכן המונים ללא בקרה, הוא מכניס ראש בריא למיטה חולה מאוד.

אלן פאו, מנכ"לית רדיט צילום: בלומברג

2. הסנאט האמריקאי שוקל בימים אלה הצעת חוק, שתאלץ את חברות הרשת להפוך לצנזוריות: ספקיות מייל ושירותים חברתיים תחויבנה, אם הצעת החוק תעבור, לדווח לרשויות על מיילים או מסרונים שלדעתן מקדמים טרור. חוק דומה כבר קיים ביחס לפורנו ילדים, אבל שם השאלה פשוטה: אתה מסתכל על הסרטון או התמונה - ואם אתה מקיא אתה מרים טלפון ל-FBI. עכשיו אתה צריך להתחיל לעבור על כל מה שהמשתמשים שלך כותבים ולנסות להבין האם הם מתכננים פיגוע או שהמתרגם שלך מערבית לא סיים שנה ב'. נהדר.

3. אפל מאמצת בימים אלה מנהג חדש: היא רוכשת כל מיני עזרים שנבנו על ידי חברות צד שלישי, ואורזת אותן באריזה שתתאים לעיצוב שלה. כלומר, המוצר שאתם קונים בחנות של אפל שנראה כמו מוצר של אפל לא בעצם נבנה על ידי אפל. הציניקנים יאמרו שבכך אפל בסך הכל מעבירה לתחום העזרים את מה שהיא עושה עם המוצרים העיקריים שלה: אלה נבנים על ידי פוקסקון ואחר כך נארזים מחדש עם לוגו של אפל. 

4. יש הרבה סיבות בגינן לא כדאי להסתובב עם מוט סלפי (הראשונה היא כמובן, פגיעה בכבוד העצמי של המין האנושי). הנה עוד אחת: על פי דיווחים שטרם אושרו, בימים האחרונים נהרג בוויילס אדם מפגיעת ברק, משום שמוט הסלפי שלו משך את הברק. כפי שלמד כבר בנג'מין פרנקלין, שהצמיד מפתח מתכת לעפיפון, הנפת חפצים מתכתיים בזמן סופות ברקים לא תורמת לאריכות ימים. יש לציין, עם זאת, שהסיכון שתהפכו לבדיחה בשל מוט סלפי גדול משמעותית יותר מהסיכון שתמותו בגללו.