"פייסבוק מבוססת על שלטון האספסוף"

מעטים הגופים בהיסטוריה שצברו עוצמה גדולה כל כך כמו פייסבוק בכל הנוגע לחופש הביטוי. הרשת החברתית, שכיום משתמשים בה קרוב ל־1.5 מיליארד איש כדי לתקשר ביניהם, יכולה להעלים פוסטים, דפים ופרופילים בלחיצת כפתור — בדרך כלל בלי יכולת ערעור אמיתית. במקרים רבים המניעים להסרה הם תלונות רבות מצד גולשים אחרים, שאחדים מהם ניצלו את המנגנון כדי לצנזר תכנים על רקע פוליטי. ובמילים אחרות, פרסמת פוסט נגד חבר כנסת? יש סיכוי סביר שתומכיו ידאגו להעלים אותו, ואולי אף לחסום אותך מכתיבה בפייסבוק.  

גם אתרים אחרים שמרכזים סביבת קהילות גולשים, כמו יוטיוב וטוויטר, מחזיקים בכוח גדול ומוחקים פרסומים מפעם בפעם, אם כי את עיקר האש סופגת פייסבוק. כעת משיק  (EFF (Electronic Frontier Foundation, ארגון זכויות הגולשים הוותיק והחשוב בעולם, פרויקט חדש בשם Onlinecensorship.org. המטרה: לתעד את התנהלות גופי המדיה החברתית בכל הנוגע לצנזור תכנים, לעקוב אחריהם ולחקור אותם כדי לשנות את המדיניות השרירותית הנהוגה כיום.

צנזורה ברשתות חברתיות. זה לא שאפשר לעזוב

"כולם יודעים שמדינות או גופים דתיים שלטו ושולטים ביכולתם של אנשים להתבטא, אבל מפספסים את היקף הכוח שיש בידי תאגידי רשת", אומרת ל"כלכליסט" ג'יליאן יורק, מנהלת תחום חופש הביטוי ב־EFF ומייסדת הפרויקט. "מבחינתנו זאת חזית המאבק החדשה".

הישראלים מצנזרים

הרעיון לפרויקט שמובילה יורק נולד לא הרחק מכאן: מאחוריו עומד שותפה רמזי ג'אבר, פלסטיני יליד מזרח ירושלים שעבר בצעירותו לאיחוד האמירויות ואחר כך למערב. "פגשתי אותו בוועידה ברמאללה ב־2011 ודיברנו על תקרית קולדפליי", היא נזכרת.

באותה שנה העלתה הלהקה הבריטית פוסט כחלק מקמפיין פרו־פלסטיני, שכצפוי גרר תגובות סוערות מצד תומכיו ומתנגדיו. חמישה ימים לאחר העלאתו, לאחר שאלפי גולשים דיווחו עליו כפוגעני, הסירה פייסבוק את הפוסט ללא כל הסבר. "רמזי סיפר לי שאחרי התקרית הזאת הוא שאל את חבריו אם גם להם הסירו פוסטים במדיה החברתית, ורובם השיבו שכן. הוא כבר החל לפתח את הפרויקט והסכמתי מיד לעבוד איתו". 

אתר הפרויקט עלה לאוויר בסוף החודש שעבר והוא מאפשר לגולשים לדווח על מקרי הסרת תכנים שסבלו מהם ברשתות החברתיות באמצעות טופס אינטראקטיבי. בשלב זה יורק ועמיתיה מתמקדים באיסוף הנתונים ובעיבודם, ובתחילת 2016 הם מקווים להציג ממצאים ראשונים שימפו את סוגי המידע שרשתות חברתיות מצנזרות ויאפשרו לפעול מול החברות לשינוי מדיניותן. "אנחנו רוצים לבחון את הפלטפורמות במדינות השונות ולראות איך תוכן מסוגים שונים מצונזר", אומרת יורק.

צנזורה פוליטית היא בעיה נפוצה מאוד גם בישראל. הרבה קבוצות קיצוניות מארגנות מתקפות על פוסטים שמרגיזים אותן, ורבים מהם אכן מוסרים. "זו בהחלט התנהלות שאנחנו נתקלים בה לעתים קרובות בישראל ובמזרח התיכון בכלל. נראה שזו טקטיקה שנפוצה באזור הזה יותר מבכל מקום אחר בעולם, אך היא מאפיינת באופן כללי אזורי קונפליקטים: זה נפוץ גם בהונג קונג, סביב הדיונים על העימות עם סין. בעת האחרונה התופעה הזאת תופסת תאוצה גם בארצות הברית כשהגולשים עוסקים בנושאים פוליטיים. מדאיג אותי שלגופי המדיה החברתית אין כללים ברורים נגד שימוש כזה במנגנונים שלהם, ואפשר לתמרן את המערכות באופן כזה".

ג'יליאן יורק. מחיקת פוסטים פוליטיים נפוצה יותר באזורי קונפליקטים

דיברתם עם פייסבוק ועם החברות האחרות בנוגע לבעיה הזאת?

"כן. הן טוענות שהמערכות שלהן לא מאפשרות מניפולציה מהסוג הזה, ואין חשיבות למספר הדיווחים כיוון שכל דיווח נבחן בידי אחד מעובדיהן, אבל אני בספק אם זה אכן המצב. קראתי להן ליצור כללים נגד התנהגות שמטרתה לצנזר תוכן מסיבות פוליטיות, כי היא בעייתית גם אם היא אינה גורמת להסרתו. אלא שהבעיה עמוקה יותר: כל מערכת ניטור התכנים הזאת מבוססת למעשה על שלטון אספסוף. פייסבוק, טוויטר והשאר מעודדות משתמשים להלשין, וכשאני מפרסמת משהו לחברים בלבד ומדווחים עליו, אני יודעת שאחד מחברי הפייסבוק שלי עשה זאת. הן קוראות לזה שיטור קהילתי, אבל זה לא נראה כמו קהילה אלא כמו פיקוח עקיף מצד התאגיד".

החברות השונות הביעו נכונות לשתף פעולה בפרויקט?

"אף על פי שהחברות נרתעות משינוי הכללים, רובן אינן רוצות להסיר דברים שלא צריך להסיר. בהיבט הזה הן פתוחות לרעיון שלנו, גם אם לא בדיוק נרגשות לגביו, ועל פי רוב מנסות להשתפר. דיברתי עם פייסבוק לא מזמן ועם טוויטר אני בקשר קבוע. עם גוגל פחות".

עירום סלקטיבי

צנזורה פוליטית היא לא הבעיה היחידה שיורק מנסה להתמודד איתה: תנאי השימוש ברשתות חברתיות, בהכללה, שמרניים יותר בהשוואה למקובל בחברות מערביות. פייסבוק, למשל, אוסרת על פרסום של תמונות עירום בפוסטים פומביים. בעבר גרם האיסור הזה לצנזור תמונות של נשים מניקות ואף יצירות אמנות, עד שפייסבוק ריככו את המדיניות בעקבות מחאות מצד הגולשים.

"היתה תקופה שבה פייסבוק לא הסירה סרטונים של דאעש שתיעדו עריפת ראשים, אך עבודות אמנות נמחקו", משחזרת יורק. "כשהמדיניות השתנתה פייסבוק היתה צריכה לקבוע מהי אמנות, וכאן נוצר מצב מעניין. ניסיתי כמה וכמה פעמים להעלות ציורי עירום של ציירים לא מוכרים, והם הוסרו. לעומת זאת תמונות של יצירות מפורסמות מאוד, כמו דוד של מיכלאנג'לו, נשארו ברשת".

אין מצבים שבהם לגיטימי להסיר תמונות עירום?

"יש, אבל המצב מטריד מאוד כי המדיניות משקפת יחס תרבותי אמריקאי לעירום, כמו זה ששולט ברשתות הטלוויזיה הגדולות, ששונה מאוד מזה האירופי ולא מתאים להרבה אנשים בשאר העולם. מעניין אותנו גם לבדוק את ההתנהלות של פייסבוק בפועל במדינות שונות, אם היא מתייחסת לאיסור העירום בגרמניה באותה רצינות כמו בפקיסטן. זה נכון גם לגבי ביטויי שנאה: כל גופי המדיה החברתית אוסרים עליהם ועל תמיכה בטרור, אך אינם מגדירים במפורש מה המשמעות של זה".

אם כן, מה אתם מציעים לגולשים שהסירו את התוכן שלהם לעשות? במצב הנוכחי הם די חסרי אונים מול הרשתות החברתיות.

"היינו שמחים לעזור לכל משתמש, אבל זה לא ממש אפשרי. אנחנו מתכננים לאתר מקרים כמו התבטאויות פוליטיות שהוסרו, וייתכן שנביא אותם לידיעת החברות, אבל כרגע אנחנו מתמקדים ביצירת מודעות לדרכים לערער על הסרת תוכן בפלטפורמות השונות. משתמשים רבים מרגישים חסרי אונים כי הם לא יודעים איך אפשר לפנות לחברות השונות, והן מצדן צריכות לשקול מחדש אילו סוגי תוכן הן מאשרות או אוסרות".

אין לאן ללכת

אם חשיבות המאבק בממשלות שפוגעות בחופש הביטוי ברורה למדי, הרי ברשתות החברתיות המצב מורכב מעט יותר. אחרי הכל, פייסבוק וטוויטר הן חברות פרטיות, והגולשים משתמשים בשירותיהן מרצונם — וחינם. למרות זאת, יורק סבורה שמוטלת עליהן אחריות.

"הרבה פעמים אומרים לי 'אם את לא אוהבת את ההתנהלות של פייסבוק, למה את לא עוזבת?', אבל זה לא כל כך פשוט. לפני כמה שבועות נחסמתי בטעות מהגישה לחשבון הפייסבוק שלי, וגיליתי שכשרציתי לצפות בהולו לא יכולתי — כי הם משלבים תגובות פייסבוק, והחסימה 'שברה' את העמוד. גיליתי שאני לא יכולה להשתמש בספוטיפיי או בשירותים אחרים שמשתמשים במערכת ההתחברות של פייסבוק, וכך עושים אפילו מפגשים מקוונים של הבית הלבן. פייסבוק היא חלק עצום מחיי היום־יום של אנשים, ואם אתה משתמש בשירותים מקוונים רבים חסימה משם היא מגבלה חמורה".

פייסבוק. אין כללים לגבי שימוש במנגנון לצורך צנזורה פוליטית

למה לא ללכת לפלטפורמות עצמאיות במקום לרשתות החברתיות הגדולות?

"כשבחרנו את הפלטפורמות השונות לפרויקט התברר שאין הרבה כאלה. נכון לעכשיו פייסבוק וטוויטר שולטות במרבית האינטראקציה היום־יומית שלנו, ואין חלופות טובות. פייסבוק שולטת גם באינסטגרם, וגוגל ביוטיוב ובגוגל+. האינטרנט עדיין די פתוח, אנחנו יכולים להקים אתר או בלוג משלנו ולהגיד מה שאנחנו רוצים, אבל במקרים רבים אף אחד לא ישמע אותנו. וזה מה שממש מפחיד אותי: אנשים חושבים שלפייסבוק אמנם יש שליטה, אבל מי שרוצה יכול לעזוב. אלא שאין שום מקום אחר שמספק את אותה רשת של אנשים. בלי חלופות עצמאיות אין לנו הרבה שליטה בדרך שבה העולם המקוון שלנו נראה".

לפני חמש שנים פרסמת מאמר שהתריע על השליטה המתחזקת של פייסבוק ושל רשתות חברתיות אחרות בחופש הביטוי. זה נראה כמו מדע בדיוני.

"כשאמרתי את זה אז אף אחד לא הקשיב, אבל היום זה כבר נושא חם שלפחות מדברים עליו. אלא שיש עוד סוגיה שלא עוסקים בה, והיא יכולתן של ממשלות לבקש הסרת תוכן בלי להשתמש במנגנונים משפטיים. החברות עצמן (כמו גוגל) מפרסמות נתונים על היענות לבקשות כאלה, ואני מודאגת ממקרים אפשריים שבהן ממשלות פשוט דואגות למחוק תוכן שאינו לרוחן. זה אפילו יותר בעייתי מתנאי השימוש, כי הם לפחות מיידעים את המשתמשים איזה תוכן עלול להיות מוסר".

במאמר אחר תיארת תופעה שבה אתרים פוליטיים סובלים ממתקפות מתואמות מצד משתמשים שנועדו להפילם (DDoS). זה מזכיר לך את הקמפיינים להסרת פוסטים פוליטיים בפייסבוק?

"כן, ניצול לרעה של מנגנון הדיווח הוא באמת סוג של מתקפה כזאת. אנשי אנונימוס (שביצעו מתקפות DDoS רבות) פרסמו בחודש שעבר חשבונות טוויטר שכביכול מקושרים לדאעש וקראו לגולשים לדווח עליהם כדי להסירם. אבל התברר שרבים מהחשבונות האלה שייכים לעיתונאים או לסתם גולשים שכותבים בערבית ולא קשורים בשום אופן לדאעש. לא אכפת לי במיוחד מחופש הביטוי של הטרוריסטים, אבל תהליכים שמיועדים לחסום אותם תמיד יפגעו באנשים אחרים, וזה מה שמדאיג אותי".