מאגר לכל דבר: מה הבעיה עם מאגרי המידע הממשלתיים

אם רוצים להבין עד כמה מדינת ישראל מזלזלת בפרטיות של אזרחיה, צריך פשוט לשים לב לדפוס חוזר ומרגיז. יש בעיה? בואו נקים מאגר מידע. הנושא עלה השבוע לדיון בכנסת בעקבות חשיפת "כלכליסט", שלפיה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נוהגת להעביר לכל חברות הסלולר בישראל מספרי זהות של אזרחים.  

צריך למנוע זיוף של תעודות זהות? נקים מאגר ביומטרי. חשוב לגלות מוקדם מחלות גנטיות? ניצור מאגר גנטי של תינוקות. ומה נעשה כדי ליצור מערכת דירוג אשראי של אזרחי המדינה? נקדם מאגר שמרכז את כל נתוני האשראי שלהם, אלא מה.

והם לא לבד: יש גם מאגר חשבונות מוגבלים, מאגר שירות התעסוקה, מאגר ביטוח לאומי, מאגר נכי צה"ל, מאגר מרשם פלילי, מאגר עובדים זרים, מאגרי מתגייסים שונים ועוד. חלקם, סביר להניח, ראויים ונטולי תחליף, אבל כמעט בשום מקרה לא נעשתה בדיקה אמיתית של הנחיצות והחלופות. הרי במדינות אירופה יש תעודות זהות חכמות בלי מאגר, ואבחון מחלות גנטיות גם כן אינו תלוי בכך.

זה לא מפתיע: מאגרי מידע הם פשוטים לתפעול, ואינם דורשים חשיבה ארוכה ומסובכת על פתרונות יצירתיים, מורכבים ואף יקרים יותר. ואולם, הסכנות שהם יוצרים ברורות. עובד בעל גישה יכול לנצל אותם לרעה, ובמקרים רבים הם דלפו לרשת. מקרים כאלה יכולים להוות פתח לביצוע פשעים דוגמת הונאה וגניבת זהות, שיכולים להסב נזק ניכר.

עמדה להנפקת תעודת זהות ביומטרית צילום: עמית שעל

אלא שהבעיה מהותית יותר: תרבות המאגרים היא סכנה לדמוקרטיה. עצם הידיעה שהמדינה מחזיקה על אזרחיה מידע אישי, פרטני ומתעדכן תדיר שנוגע לתחומים נרחבים מחייהם, משפיעה לרעה על תחושת החופש ויוצרת תחושת מעקב. שיקול זה כמעט לא עולה לדיון כשבוחנים הקמת מאגרי מידע: מדברים הרבה על היתרונות, קצת על הדרכים למנוע דליפה, אך לא על הבעייתיות שבעצם קיומם.

מקרה הלמ"ס רק מבטא את התפיסה הזאת. העובדה שמספר זהות הוא פרט אישי רגיש נדחקה לאחור לטובת הצורך בקבלת מספרי טלפון עדכניים. במילים אחרות, גם כשמדובר בבעיה שולית למדי, הפרטיות פשוט לא משחקת תפקיד.