התחום האפור: מנגנון הריגול של אובר

אם היה מדובר בכל חברה אחרת ובכל זמן אחר, הסיפור של כלי הניטור הסודי של אוּבֶּר, "גרייבול" שנחשף בסוף השבוע האחרון, היה עשוי להישאר בכותרות ימים ארוכים, אבל במקרה של החברה הזאת הוא פשוט נבלע בשטף הבלתי נגמר של פרשות שכולל בין השאר הטרדות מיניות, תביעות משפטיות ובריונות עסקית.

"גרייבול" היה הכלי הטכנולוגי העיקרי בלב תוכנית חשאית בשם VTOS שהחברה הפעילה מאז 2014 בשורה של ערים בארצות הברית כדי להיאבק ברשויות החוק שרצו לפעול נגד מה שהגדירו כפעילות לא חוקית של החברה, בעיקר שירות המוניות מסוג "אובר X", שבו הפעילו נהגים את המכונית הפרטית שלהם כמונית — ופעל במקרים רבים תוך התעלמות מתקנות מקומיות.

טראוויס קלניק. מנכ"ל אובר. פרקטיקה אפלה צילום: רויטרס

גרייבול השתמש במידע אשר נאגר באפליקציה של אובר, כמו מיקום המשתמשים, דפוסי השימוש שלהם בשירות או מספר כרטיס האשראי שלהם, כדי לסמן נוסעים שנחשדו כנציגי הרשויות, והחליף את מצב הפעולה הרגיל על האפליקציה אצלם בנייד מבלי ידיעתם בגרסה פגומה של השירות, כזו שמציגה על המסך רק "מוניות רפאים" מזויפות ולעולם אינה מאפשרת להם לעלות על מונית של אובר, תוך שהיא מדמה עומס יתר של נוסעים המטרה של "גרייבול" היתה למנוע מנציגי החוק לקנוס את נהגיה ולאסוף מידע על פעילותה — כך הודתה אובר כשהתוכנית נחשפה.

הסוגיה האתית והמשפטית הראשונה היתה האם לאובר בכלל מותר לבצע פעילות כזו או שיש כאן הפרעה מכוונת לנציגי אכיפת החוק במילוי תפקידם. לטענת אובר עורכי הדין שלה נתנו לה אור ירוק להפעיל את התוכנה. אם כך, מדוע התוכנה הופעלה במחשכים ורק 50 אנשים בחברה עצמה ידעו על קיומה? על שאלות אלו יצטרכו לענות רשויות החוק בערים ובמדינות השונות שבהן התוכנית הופעלה.

מיהו משתמש לגיטימי

עניין מטריד נוסף: אובר הפעילה למעשה מאגר מידע סודי שניצל את הנתונים שמסרו לה משתמשיה וחיבר אותו עם מידע ממקורות חיצוניים כדי לעשות סלקציה בין המשתמשים בשרותיה: משתמשים "לגיטימיים", לכאורה; ומשתמשים שהחברה מחרימה או מסמנת כבלתי רצויים על ידה.

איור: דניאל גולדפרב

על פי הצהרתה ודיווחים בעיתונות נכללו ברשימה השחורה שוטרים, פקחים עירוניים, עובדי חברות מתחרות ואנשים שנפלו תחת ההגדרה העמומה של "יריבים עסקיים". תיאורטית לפחות, אובר יכולה היתה להכניס לרשימה השחורה כל אדם שרצתה למנוע ממנו שירות. מאחר שזו תוכנית חשאית, גם מעיני נפגעיה, אין כרגע דרך לדעת מי הושפע ממנה ובאיזו מידה.

לטענת החברה הבסיס המשפטי לתוכנית היה מניעת שימוש לרעה שנוגד את התקנון שלה. הסכם הפרטיות במסגרת תנאי השימוש מציין אמנם את סוג המידע שהחברה אוספת — והוא תואם לרוב הפרטים שנאספו בגרייבול, כולל סעיף שמתיר לה "שימוש במידע למניעת שימוש לרעה בשירות". אבל גם הבודדים שיטרחו לקרוא את ההסכם לא ימצאו אזהרה כי המידע המזהה שהם מוסרים ייאסף וינותח במטרה לסמן אותם כאויבי אובר.

לנוסעים לא אכפת

שתי פעולות מקוממות במיוחד שביצעה גרייבול הן זיהוי כרטיסי אשראי שהונפקו על ידי איגודי השוטרים האמריקאיים ושימוש במידע שנאסף על המשתמשים מחשבונותיהם ברשתות חברתיות, ועדיין לא ברור אם זה חשבון שאותו המשתמשים חיברו מיוזמתם לשירות או איסוף יזום של מידע פומבי שהמשתמש לא מסר מרצונו. אם עד כה הסכמנו לקבל איסוף וניתוח של מידע אישי כדי להציג לנו פרסום ממוקד או לבצע פרסונליזציה של שירותים, כאן מדובר בעניין שונה לחלוטין ואפל הרבה יותר, ואין בו כל תועלת למשתמש אלא רק לחברה.

קשה שלא לראות בגרייבול סוג של מנגנון מודיעין חשאי ופנימי שאובר הפעילה נגד מי שנתפסו על ידיה כאויבי החברה, וגם אם קנה המידה וההשפעה הם שונים לחלוטין, הדמיון העקרוני למנגנוני ריגול דיגיטליים של גופים ממשלתיים כמו ה-NSA הוא מטריד.

במיוחד מטרידה החשאיות שבה נעשה המהלך. קשה שלא להרגיש שבנסיונה להשיג מטרות עסקיות היא חצתה לא מעט קווים אדומים מבחינת חוסר שקיפות והגינות מול משתמשיה ומול הציבור הכללי, תוך שימוש לרעה במידע שנמסר לידיה. האם המעשה ישפיע על עתידה של אובר? כנראה שלא, שכן השימוש בתוכנית נעשה בקנה מידה מצומצם יחסית, ובמיוחד: נראה שלרוב הנוסעים המשתמשים בשירות זה לא ממש אכפת.