חסימה מסוכנת: ישראל מתקרבת למועדון המדינות שמגבילות גלישה חופשית ברשת

הצעת חוק שאושרה השבוע בוועדת השרים לחקיקה מאיימת להביא את ישראל למדרון חלקלק, שבסופו מצויות מדינות כמו טורקיה או סין, ולהגביל את יכולת האזרחים להשתמש בחופשיות באינטרנט. ההצעה, שהגיש ח"כ מיקי זוהר (הליכוד) ומקדמת סינון כפוי של אתרי הימורים ופורנו, רכה יותר מניסיונות חקיקה קודמים ובעלת כוונות לכאורה חיוביות: להגן על ילדים ונוער מפני חשיפה לתכנים שלא מתאימים לקטינים.

היא מציעה לעשות זאת באמצעות מנגנון ממשלתי שיתגמל ספקיות אינטרנט ב־30 אגורות לשנה עבור כל משתמש שיגלוש דרך מערכת סינון אתרים. המערכת תחסום רשימה שחורה של אתרים ותאפשר גישה אליהם רק לאחר הקלדת קוד, שאותו יידרש המשתמש לקבל מהספקית בדרך שנועדה להבטיח שהוא ניתן למבוגר.

למה חיוביות לכאורה? ראשית, כי הצעת החוק משקפת בורות ניכרת בשורת סוגיות מהותיות, הן בעקרונות הבסיסיים שעליהם בנויה האינטרנט, הן בבעיות שאיתן היא אמורה להתמודד והן ביעילות שלה כפתרון להן. היא מתעלמת בהינף יד מעקרון היסוד של זרימת מידע חופשית ללא התערבות המדינה או ספקיות התשתית, מלבד במקרי קיצון של הפרת חוק חמורה, שהיא הבסיס לפיקוח על האינטרנט במרבית הדמוקרטיות.

ח"כ מיקי זוהר (הליכוד) צילום: אוהד צויגנברג

היא שמה בסל אחד שתי סוגיות שונות לחלוטין של פורנו והימורים. הראשונה היא פעילות חוקית, שכיחה ושנויה במחלוקת ביחס של החברה אליה, והשנייה היא פעילות בלתי חוקית בישראל שהיקפה בקרב נוער וילדים זניח לחלוטין. היא מראה על חוסר הבנה של הקלות הרבה שבה ניתן לעקוף מנגנוני חסימה מסוג זה באמצעות תוכנות VPN, והיא בעיקר מתעלמת מהסיכון לפרטיות של משתמשי האינטרנט, משום שמאפשרת לספקיות ליצור רשימות של כל מבקשי הקוד לצפייה בפורנו.

חיקוי לא מוצלח של רוסיה וטורקיה?

הצעת החוק נראית, במקרה הטוב, כניסיון חובבני ורשלני לקחת אמצעי שנועד למנוע מילדים גישה לערוצים מבוגרים בפלטפורמות הטלוויזיה הרב־ערוצית ולהדביק אותו על העולם השונה לחלוטין של האינטרנט. עוד לפני הבעיות הקשורות בטכנולוגיה הצעת החוק בעייתית בעצם התייחסותה לצריכת פורנו בכלליות כאסורה, משום שקביעה זו רחוקה מלהיות קונצנזוס. צריכת פורנו היא כמובן נושא שמעלה סוגיות מטרידות רבות — מפגיעה בנשים ועד ההשפעה על תפיסת המיניות והגוף אצל הצופים — אבל התשובות להן תלויות תרבות, דת והשקפה פוליטית ולא מצדיקות התערבות כה בוטה בחופש הפרט.

חסימה מסוכנת? צילום: יונתן פופר

נוסף על כך, ההצעה מציגה גישה פטרונית שלפיה המדינה צריכה לכפות על הורים מנגנוני סינון, במקום להשאיר לשיקול דעתם את ההחלטה אם להשתמש בכלים הרבים הזמינים לכך. "לסמוך על הלקוח זו בעיניי שגיאה. אנשים לא טורחים להתקין את תוכנת הסינון הזאת, ויש חוסר מודעות להשלכות או לנזק", אמר ח"כ זוהר באחד הדיונים בחוק. האמירה מעידה בעיקר על התפיסה המטרידה, הארכאית והמנותקת מהמציאות של חבר הכנסת, שלפיה צפייה בפורנו משולה לצריכת סמים או להתמכרות להימורים ועל המדינה להגן מפניה.

גם הסברה שלא מדובר בכפייה אלא במנגנון פיננסי, שמשאיר את שיקול הדעת בידי כל ספקית אינטרנט ונותן לצרכן חופש לבחור ספקית שלא מסננת תכנים, היא לא יותר ממסך עשן. כאשר המדינה תשליך לידי הספקיות מאות אלפי שקלים בשנה מבלי שיידרשו לעשות מאמץ ממשי כלשהו קשה להאמין שהן יימנעו מלקחת אותם. כך, האפשרות של המשתמשים למצוא חברה שמציעה חיבור לא מסונן תצטמצם לאפס או קרוב לכך.

מלבד כל אלה, הסיפור הוא התקדים העקרוני שחוק כזה יוצר. בפעם הראשונה מדינת ישראל מבקשת מספקיות האינטרנט לחסום מראש את הגישה לקטגוריה שלמה של תכנים (חוקיים כשלעצמם), ולא רק במקרים פרטניים של עבירה על החוק ולאחר החלטת שופט. כאשר זו תהיה הנורמה, הממשלה או המחוקק עשויים להחליט כי יש תכנים נוספים שראוי להרחיק מעיני הגולשים הישראלים, כפי שעושים נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין.

עם אתרים אלה עשויים להימנות אתרי ארגוני זכויות אדם שמפרסמים מידע שאינו חביב על הממשלה או מאמרים שתומכים בתנועת ה־BDS. במקרים אלה גם סביר שההחלטה אילו נושאים יש לצנזר תוסתר מידיעת הציבור. במקביל יצטבר בידי ספקיות האינטרנט (ופוטנציאלית בידי רשויות המדינה) מאגר שימושי של פרטי האזרחים שמתעניינים בנושאים ה"בעייתיים". וכשזה יקרה, ישראל תפסיק להיות דמוקרטיית סטארט־אפ מערבית, ותהפוך למדינת מעקב ומשטרת מחשבות.