30 שנה לביטול ה"לביא": במותו, ציווה לנו את ההייטק הישראלי

שלום, כאן הקברניט; השבוע מלאו 30 שנה לביטול פרויקט מטוס הלביא - מה שב-1987 גרר זעם פוליטי, אבל לאומי ותרעומת מוצדקת בשל גל פיטורים בתעשייה האווירית.

אבל בפועל, מדינת ישראל חייבת המון למטוס הזה, דווקא בגלל שפיתוחו בוטל. למעשה, יכול להיות שבלעדיו לא היינו הופכים לעמק הסיליקון של המזרח התיכון - ולקליינטים מועדפים על מגזר הביטחון של המעצמה החזקה בעולם.

מחוד החנית למוזיאון. מטוס הלביא צילום: Math Knight

כל מדינה בעולם מפנטזת על ייצור עצמי של מטוס קרב, למרות שמדובר באתגר יקר ומסובך; זה מוצר שמצמצם תלות במדינות זרות, דוחף את הכלכלה בשל הצורך באלפי משרות, יוצר ידע טכני מתקדם שמתורגם למוצרים ושירותים חדשים ואם המטוס מיועד לייצוא - גם בהכנסה מהירה של הון גדול לקופת המדינה.

פיתוח עצמי של מטוס קרב הוא גם פיתרון מושלם לצורכי הביטחון: ככל שיש למדינה ניסיון רב ומתמשך במלחמות, כך יהיו דרישותיה ממטוס קרב יותר ספציפיות - בעוד יצרני מטוסים זרים מנסים לקלוע לדרישות כלליות. היצרנים יודעים היטב ש-F16 הוא לא אייפון, זה לא שכל אחד קונה ומוריד את האפליקציות שהוא צריך; התאמה ייעודית של עיצוב כללי לצבא ספציפי עולה הרבה כסף, שנכנס לכיס היצרן.

מדינות שמפתחות מטוסים היו מועדון אקסקלוסיבי בשנות השמונים; באותו העשור היו רק שבע מדינות בעולם שייצרו בעצמן מטוס קרב מאפס (בניגוד למטוס שהתבסס על עיצוב קיים, מייצור זר); ולמועדון הזה רצתה ישראל להיכנס.

מפקד ח"א עמוס לפידות וראש הממשלה שמעון פרס מתרשמים מהמטוס, 1985

הרעיון נולד לאחר מלחמת ששת הימים, כשהטילה צרפת אמברגו על מכירת נשק לישראל. צה"ל הזדקק למטוסים חדשים ולאחר השלמת פיתוח מטוס הנשר - גרסה של המיראז' 5 - הוחלט להמציא מטוס עצמאית.

הפרויקט נקרא "חדיש" ובמרכזו עמד מטוס עליונות אווירית עילאי בשם "אריה", עם טווח ארוך, ביצועים ללא תחרות וטכנולוגיות ראשוניות כבקרת טיסה דיגיטלית וקסדת טייס חכמה. בנוסף, רצו לתת לו חופת בועה גדולה, יכולות לוחמה אלקטרונית ואפילו חמקנות בסיסית.

כשהציעה ישראל לתעשייה הצרפתית להשתתף במיזם, נדחה הרעיון על הסף; "מטוס כזה הוא פשוט בלתי אפשרי", אמרו הצרפתים והפיתוח נמשך בארץ, ללא סיוע חיצוני. בשנות השבעים צץ פיתרון, בדמות מטוסי ה-F15 שהסכימה ארה"ב למכור לישראל. צה"ל קיבל את מטוס העליונות האווירית הטוב בעולם, אך עדיין הזדקק למטוס קרב הפצצה מתקדם. כך הוחלט לקחת את כל טכנולוגיות האריה ולדחוף אותן לאווירון קטן, זריז וזול יותר: פרויקט הלביא נולד.

"אריה"? לא תודה, ניקח F15 במקום צילוםDefense Media Network

בפברואר 1980 אישרה כנסת ישראל את הפרויקט. הוא נועד להפיק כלי זול, רב משימתי ועתיר טכנולוגיות, "קטן וחכם", כמו צה"ל עצמו; הביצועים של המטוס אמורים היו להיות טובים משל ה-F16 האמריקאי, אחיו החורג (ממנו שאל אלמנטים עיצוביים); והיכולות שלו היו מותאמות באופן מושלם לצורכי חיל האוויר. והפרויקט היה אתגר חסר תקדים לראש היהודי.  

למה? משום שייצור מטוסי קרב הוא אתגר טכני פראי: חישבו על מוצר שלא נועד להיות עמיד בנזק פוטנציאלי, אלא חשוף לנזק ודאי; ברגע שהמטוס מגיע לאזור העבודה שלו בשטח - ינסו להפיל אותו ולשבש את המשימה שלו בכל דרך. מולו לא עומדים רק מטוסי אויב, כי אם מערכי הנ"מ, המודיעין, הלוחמה האלקטרונית והגילוי של הצד השני.

גוף הלביא, במהלך בניית המוק-אפ הראשון שלו

המוצר הסופי כולל המוני המונים של רכיבים אלקטרוניים שצריכים להיות אמינים, עמידים, קלים לתיקון ועוד. על אף טכנולוגיות אוטומציה, הרבה מהייצור וההתקנה מבוצעים ידנית - מה שמצריך המוני עובדים, קבלני משנה וגופי הערכת ביצועים ובקרת איכות. צריך להכשיר אותם ולשלם להם. לכן, בנייה של מטוס קרב דומה יותר לבניית מכוניות יוקרה כרולס-רויס מאשר לבניית ספינות או מטוסי נוסעים.

התעשייה האווירית, כבודה במקומה, הצליחה לעמוד באתגר הזה ולתכנן מטוס קרב משובח, כנראה הטוב ביותר בקטגוריה. אבות הטיפוס הדגימו יכולות מרשימות מאוד וישראל שמחה והתגאתה במטוס הקטן והממזרי. ארצות הברית הסכימה להשתתף במימון הפרויקט, אבל מאחורי הקלעים קפצה אגרופיה בזעם. מדוע? משום שארצות הברית לא מפרגנת למדינות שמפתחות מטוסי קרב; למעשה, היא קוצצת הכנפיים הכי גדולה בעולם.

מה יש לאמריקאים נגדו?

ארה"ב היא עריצה עולמית בתחום: ב-1959 הפעילה מכבש לחצים פראי לביטול פיתוח ה-Arrow הקנדי, שהתעלה בכל דבר על מקביליו בארה"ב; ב-1965 עשתה את אותו הדבר ל-TSR הבריטי, וישנם עוד כמה מקרים דומים. אף מדינה שחוסה בצילה לא תעז לייצר תחרות, אף מדינה לא תמציא מטוס מתחרה במקום לקנות ממנה, במיוחד לא החבר'ה היצירתיים שבין הירדן לים התיכון.

כמדינת חסות, תלויה ישראל באינטרסים של הפטרון: כמו למשל, לייצר הכנסות לתעשיית האירוספייס האמריקאית. ה-F16 תוכנן בין השאר, למטרות ייצוא ולמדינת ישראל היה תפקיד משמעותי בכך: במלחמת ששת הימים חוללו טייסינו נסים ונפלאות במטוסי מיראז' צרפתיים, מה שגרם לזינוק פראי במכירות שלהם. במלחמת יום הכיפורים נוספו לתמונה הפאנטום והסקייהוק האמריקאיים, מה ששוב הקפיץ את ההזמנות. מדינת ישראל היתה פשוט קמפיין מתמשך למטוסים צבאיים.

הלביא בניסוי טיסה

ג'נרל דיינמיקס, יצרנית ה-F16, לא התכוונה לוותר על הצ'אנס הזה ופנתה לשלטון. הדוד סם הציע לישראל לקנות את המרכולת האמריקאית במקום להיכנס לבלאגן של ייצור עצמי. לכל הנוגעים בדבר היה ברור שמדובר בהצעה שאי אפשר לסרב לה, במובן הכי "סנדקי" של המילה.  

והבלאגן לא איחר לבוא: פרויקט הלביא הלך והתייקר, מה שעתיד היה להשפיע על מחיר המטוס הסופי. השינוי הזה הוביל את חיל האוויר להודיע שיצטייד במחצית מהמטוסים שהוזמנו במקור - 75 במקום 150. נוצר מצב בו לישראל יש מטוס נהדר שפשוט לא משתלם לה לייצר - ובינתיים, יד אמריקאית מונחת לה על הכתף, אותה יד שיכולה לבטל עסקאות רכש עתידיות, מענקים ועוד. יש שטוענים שהפרויקט התייקר בגלל שהיה נגוע בפוליטיקה ישראלית, משום שהוא תרם לדימוי של מפלגת הליכוד.

בסופו של דבר, הודיעה ממשלת ישראל ב-30 באוגוסט 1987 שהמיזם השאפתני בטל ומבוטל. במקום הלביא, קיבלה ישראל עשרות מטוסי F16, שהוכיחו את עצמם כרכישה מעולה. טכנולוגיות שפותחו עבור הלביא מצאו את דרכן למטוסים אחרים בחיל האוויר, ביניהם הפאנטום המשופר, הכפיר C7, מסוקי הקוברה ואחרים.

היה מרשים בחייו, אך הועיל במותו. הלביא צילום: Bukvoed

אישית, אני שמח שהלביא בוטל. ולא בגלל העלויות שהוא היה גורר או המשבר שהיה פורץ מול ארה"ב. אני שמח כי כשהתעשייה האווירית סגרה את השאלטר, נותרו בישראל אלפי עובדים שהתמחו באחד מתחומי התעשייה הכי מורכבים בעולם. הם ידעו לעצב ולתכנן שבבים וחיישנים, ידעו לנהל ייצור בנסיבות מאתגרות, ידעו לעבוד באפס תקציב ובדדליינים מטורפים. והם חיפשו עבודה חדשה.

אני שמח, משום שהידע שלהם לא הלך לאיבוד; חלקם מצאו עבודה בתעשיית הטכנולוגיה האמריקאית והתקדמו היטב בשל הניסיון שרכשו. אחרים הצטרפו למיזמי ההייטק הראשונים כאן בארץ ותרמו רבות להקמת הסקטור. יוצאי פרויקט הלביא היו, במידת מה, מגש הכסף עליה קם הסיליקון ואדי - אומת הסטארט-אפ.

בשורה התחתונה, בניית מטוסי קרב היא מלאכה מורכבת גם טכנית וגם פוליטית - ובמיוחד למדינות חסות. וההברקות הישראליות עדיין קיימות בתעשיית האירוספייס, בתחומים רבים כגון מטוסים לא מאוישים. כיום התהפכו היוצרות והאמריקאים הם אלה שקונים טכנולוגיה ישראלית, כדוגמת ווייז, מובילאיי ואחרות. ואולם, מטוסי קרב אנו עדיין קונים מהדוד הקשוח מאמריקה. טיסה נעימה!