ניווט קטלני: מרחץ הדמים המעופף שבזכותו יש לנו GPS

שלום, כאן הקברניט; קשה לדמיין את חיינו ללא GPS - מערכת הניווט הלוויינית שמאפשרת לכל אדם לדעת היכן הוא נמצא ואיך להגיע למחוז חפצו. אך כשהומצאה המערכת, היא היתה סוד צבאי שאף אחד לא ציפה שיהפוך לנחלת הכלל, ותשמש גם לניווט רכוב על בסיס ווייז או דייטינג בטינדר. קשה להאמין שהמצאה כה שימושית החלה את דרכה כחלק ממערכת נשק - ושנסיבות הגעתה לידי הציבור היו טראגיות ועקובות מדם.

הלוויין ספוטניק צילום: daily express

השניים החלו לנתח את אותות הרדיו שהלוויין הפיק, וקלטו שממש קל לעקוב כך אחר המיקום שלו: האנטנה שלהם נמצאת במקום קבוע וידוע, וכשמחשבים כמה זמן לוקח לאות הרדיו להגיע אליה ומאיזו זווית, יודעים איפה ספוטניק נמצא. פרנק מקלור, ראש המעבדה לפיזיקה יישומית בג'ונס הופקינס, ראה את הפיתוח של עמיתיו ושאל היי, מה אם זה יעבוד הפוך? האם הלוויין יוכל לדעת היכן אנחנו נמצאים? הוא לא שאל את זה מתוך סקרנות מדעית: צי ארה"ב חיפש בימים ההם מערכת שתאפשר לו לקבל מיקום מדויק של הצוללות שלו, כדי להנחות בדייקנות את טילי הפולריס האטומיים שלהן אל ברית המועצות; העובדה שהפולריסים נועדו לצלול למטרה מן החלל גרמה לכל סטיה קטנה להפוך לפספוס רציני; לך תסביר לצרפתים שפריז הפכה למגרש חניה בוער בגלל שהפולריס שלך זז שלוש מעלות מערבה.

שיגור ניסוי של טיל פולריס מתוך צוללת צילום: wikipedia

אנשי ג'ונס הופקינס בדקו ומצאו שניווט מבוסס לוויינים הוא אפשרי בהחלט, ומיד החלו פיתוחים לבניית מערכות שכאלה במעבדות צבאיות ואזרחיות. לאחר ניסויים שכללו לוויינים קיימים (כמו לווייני הגאודזיה SECOR) ושיגורים חדשים, השקת מערכות זיהוי מיקום למיניהן - TRANSIT ו-TIMATION בשנות השישים, OMEGA בשנות השבעים - החליט הפנטגון להרים מערכת אחודה: NavStar, רשת לווייני מיקום שתשרת את כל זרועות הביטחון.

רשת לווייני ניווט צילום: space.com

היא נשענה על 24 לוויינים בעלי שעונים אטומיים, שפרוסים כך שאפשר לראות לפחות שלושה מהם מכל מקום בעולם. הלוויינים שולחים אות למקלט בשטח, וחיתוכי האותות מציגים את מיקום המקלט, בסיוע תחנה קרקעית. הלוויין הראשון שוגר ב-1978 ומערכת ה-GPS נולדה.

לוויין ניווט מסדרת Navstar צילום: USAF

אז איך הגיעה הטכנולוגיה הסודית הזאת לכל טלפון בכל כיס? בגלל אחת הטרגדיות הגדולות ביותר בהיסטוריה של התעופה האזרחית.

שיגור של לוויין ניווט אמריקאי לחלל צילום: FAS

כמה דקות לפני חצות ה-30 באוגוסט 1983 המריאה טיסה 007 של חברת קוריאן איירליינס מניו יורק, בדרכו לסיאול. בסיפוניו של המטוס, מדגם בואינג 747-200B ישבו 23 אנשי צוות ו-246 נוסעים, ביניהם הסנאטור לארי מקדונלד. לאחר עצירת תדלוק זריזה באלסקה, המשיך המטוס בדרכו והתיישר על אחד המקטעים הראשונים בנתיב הצפון-פסיפי שעוקף את ברית המועצות.

מטוס הג'מבו של חברת קוריאן איירליינס צילום: sputnikinternational

המטוס נשען על INS - ניווט אינרציאלי - כלומר מערכת שמחשבת את הזווית ואת מהירות ההתקדמות אל כל נקודה בדרך, ומזהה סטיות וחריגות בסיוע ג'ירוסקופים ואימות מול תחנות קרקעיות. אבל באותו היום הדברים לא עבדו כך: הטייסים לא כיילו נכון את הטייס האוטומטי, והג'מבו הקוריאני החל לסטות ממסלולו.

קו מקוטע: הנתיב המתוכנן; קו רציף: הנתיב בפועל צילום: wikipedia

עבור הצוות, היתה זו טיסה שגרתית; הם לא שמו לב שהג'מבו חולף לו מעל קמצ'טקה הסובייטית. על הקרקע מתחתיו פרצה מהומה רבתי; קמצ'טקה הכילה כמה וכמה בסיסי טילים סודיים של ברית המועצות, ומטוסי ביון אמריקאים ביקרו בקרבתם לעיתים קרובות. בחלק מהמקרים היו אלה מטוסי RC-135, מטוס ארבע-מנועי גדול, שדמה בחתימת המכ"מ שלו לשל ג'מבו.

מטוס יירוט מדגם סוחוי 15 צילום: warisboring

כשהמשיך המטוס הקוריאני אל עבר האי סחלין, כבר טסו מאחוריו שלושה מטוסי יירוט מדגם סוחוי 15, ורביעיית מיג 23 היתה בדרכה להצטרף. מבנה הסוחוי התקרב לג'מבו מאחור והטייס המוביל, גנאדי אוסיפוביץ', ראה שמדובר במטוס נוסעים; אבל את המטה הסובייטי זה לא עניין וניתנה פקודת ירי; טיל מונחה מכ"מ מדגם R98 פגע בג'מבו וקרע את גופו במטען רסס גדול. הטייסים ההמומים ניסו להשתלט על המטוס האבוד, אך הוא צלל תוך שהוא בוער ומתפורר באוויר; איש מנוסעיו לא שרד את התופת.

הדמיית הירי על טיסה 007 צילום: origo

מטוס RC135 צילום: military today

איתור שברי המטוס וגופות הקורבנות השאיר את ההנהגה הסובייטית פעורת-פה; טייסי בריה"מ פשוט רצחו 269 איש על מטוס שהלך לאיבוד והשלטון נאלץ להודות בכך. המתח בין ארה"ב ויריבתה הקומוניסטית הגיע לשיא שלא נראה משנות השישים; רייגן הורה על פריסת טילים גרעיניים במערב גרמניה, טילים שקופלו משם לאחר משבר הטילים בקובה. שוב הוטל צילן של אצבעות רועדות על כפתורים אדומים, והעולם התקרב עוד קצת למלחמה גרעינית איומה.

נשיא ארה"ב רונלד רייגן צילום: אימג'בנק / Gettyimages

איור של יירוט טיסה 007 צילום: xmagazin

ולא רק הסובייטים הפילו מטוסי נוסעים בשל טעויות בניווט; בפברואר 1973 הפילו מטוסי פאנטום של חיל האוויר הישראלי מטוס נוסעים לובי והרגו 55 איש וב-1980 הפיל חיל הים הצרפתי מטוס נוסעים של חברה איטלקית והרג 81 איש. בעיית טעויות הניווט האווירי עלולה להיות קטלנית כשהעולם כה חמוש, מקוטב ודרוך - ולהוביל למלחמה בין גושית. מישהו היה חייב לעשות משהו בעניין.

גם אנחנו טועים לפעמים. מטוסי פאנטום של חיל האוויר הישראלי על המסלול צילום: IAF.org

ב-16 בספטמבר חשף הנשיא רייגן את פרויקט ה-GPS, והציע אותו כפיתרון חינמי, זמין ובינלאומי לכל גורם מסחרי. לראיית הנשיא, גישה למערכת הניווט תמנע ממטוסים ללכת לאיבוד, להיפגע בטעות - והמתח הבין מעצמתי יפחת. וכך קיבלה האנושות את מתנת ה-GPS. בתחילה, נטרלו האמריקאים את השידור בשני ערוצים, כדי שנתוני המיקום שיתקבלו לא יהיו מדויקים דיים עבור הנחיית חימוש. ואולם, ב-1996 הודיע הנשיא קלינטון שכל משתמש יקבל דיוק ברמה צבאית. כיום, ישנן מספר רשתות ניווט לווייני בעולם, לצד ה-GPS - לסין, ליפן, לאיחוד האירופי ולרוסיה יש רשתות משלהן, שהוקמו כדי לא להיות תלויים בארצות הברית. תיאורטית, יכולים האמריקאים לחסום ולנטרל את לווייני המיקום היכן שיבחרו.

רשת לווייני ניווט מודרנית צילום: KQED

מערכת הניווט הלוויינית ממשיכה כיום בחייה הכפולים, כפלטפורמה צבאית ואזרחית כאחד. הצד הצבאי גדול מאוד: פצצות מונחות GPS הן אמצעי תקיפה מדויק ביותר וזול להפתיע; בעוד ערכות הנחיה מבוססות לייזר יכולות לעלות גם 50 אלף דולר ליחידה, ערכת JDAM (שהופכת פצצה רגילה למונחית GPS) עולה פחות מ-20 אלף. אך לווייני ה-GPS כנראה הצילו הרבה יותר חיים משסייעו ליטול: הודות לטכנולוגיה זו, אנחנו כבר פחות הולכים לאיבוד ואף נעזרים בה כדי להגיע למשרד עם ווייז, להזמין מונית עם גט או לספר לכל העולם היכן היינו ברגע בו צייצנו. כיום יש מקלט GPS בכל מטוס נוסעים, ובעיות הניווט באוויר כמעט שנעלמו לחלוטין.