היד הקשה של האיחוד האירופי פוגעת לא רק בענקיות הטכנולוגיה

האיחוד האירופי הטיל בשנה האחרונה צל כבד על חברות הטכנולוגיה האמריקאיות, ועשה משהו שאף מדינה לא השכילה לעשות לבדה: לשים גבולות לפייסבוק, גוגל והאחרות - גבולות של איסוף מידע פרטי, גבולות של תחרותיות בלתי הוגנת, וגבולות של אחריות לתוכן שמתפרסם אצלן. כמה כבד הוא הצל? חוקים כ-GDPR מאפשרים לקנוס חברות בעד 4% מהכנסתן השנתית הגלובלית, כלומר מיליארדים רבים כשמדובר בטיטאן עשיר כפייסבוק למשל.

ואולם, לאחרונה צצו קולות שטוענים שהנציבות האיחוד האירופי קצת עברה בעצמה את הגבול - ושנסחי החוקים שנועדו להגן על הציבור מערפדיות תאגידית יוצרים בעצמם נזק לא צפוי לאזרח הקטן. למשל, חוק גרמני שמחייב רשתות חברתיות להעיף תוכן שנאה תוך 24 שעות מדיווח עליו, כשאי ציות יגרור קנס של 50 מיליון יורו.

הניו יורק טיימס הציג השבוע כדוגמה את סיפורו של יורג ראפ, פעיל חברתי ממערב המדינה, שפרסם בתחילת השנה ציוץ ובו החליף את המילים של שיר בשם The Anarchist Pig כך שיהוו ביקורת סרקסטית על מדיניות קליטת הפליטים של קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. תוך שעות ספורות נחסם החשבון שלו בטוויטר, ופניותיו לחברה לא נענו. לאחר שהצטייד בעו"ד, קיבל תשובה: הציוץ שלו הפר את תנאי השימוש, טענה הרשת החברתית, והתגלה לאחר דיווח של צייצן אחר.

חוקים קשוחים, עם נזק סביבתי

התוכן היה ביקורת פוליטית לגיטימית בצורת סאטירה, אבל טוויטר לא לקחה צ'אנסים. בשנה שעברה הסירה 10% מחצי מיליון התלונות על ציוצים שקיבלה בגרמניה בלי לשאול שאלות - החברה פשוט לא רוצה להסתבך בקנסות. גוגל אולצה אשתקד להסיר תוצאות חיפוש שהציגו ביקורת על רופא מהולנד שרשיונו נשלל בשל רשלנות - פשוט כי החוק איפשר לו לדרוש זאת ולקבל; ובספרד הורחבו החוקים עד כדי כך שעשרות צייצנים נעצרו ואף נאסרו בגלל תוכן סאטירי, ביניהם צעירה שהתבדחה בטוויטר על ההתנקשות במנהיג לואיס קאררו בלנקו, שארעה בכלל ב-1973. לא קשה לראות שהחוקים אמנם נועדו לפתור בעיה אחת, אך יצרו אחרת.

וולפגנג שולץ, ממכון המבולדט לחקר האינטרנט והתרבות בברלין סבור שעל אף שפייסבוק, טוויטר וגוגל עדיין לא החלו כולן לבצע חסימות המוניות ע"ב תלונות, לא הגיוני שחברות אינטרנט יעשו עבודה של בתי משפט ויקבעו מה מותר ומה אסור להגיד, איזה מקרה הוא בגדר ביקורת ואיזה בגדר הסתה. ככל שיוחרפו העונשים, כך יעדיפו החברות להשקיע פחות זמן ומאמץ בבחינת הדיווחים והתלונות - ופשוט יחסמו כברירת מחדל; הרי עדיף לסתום למישהו את הפה מאשר להוציא יורו-סנט אחד מהכיס.

הציבור לא מרוצה מכך, ויש להניח שזעמו ילך ויעלה ככל שתתהדק האכיפה והצנזורה שהיא מייצרת. יכול להיות שזו אחת הסיבות שחברות הטכנולוגיה מברכות רגולציה בחודשים האחרונים ואף טוענות בעצמן שיש צורך בפיקוח ממשלתי על התוכן שמפורסם בהן. הקריאה שלהן יוצרת תחושה של שיתוף פעולה ושינוי כיוון בעיני הציבור הרחב (ואיתו, גם רגולטורים שאינם ביקורתיים או עירניים דיים), בעוד החברות עצמן יודעות היטב שיכול מאוד להיות שהציבור לא יוכל או לא ירצה לעמוד בחקיקה החדשה, ושבעתיד יהפוך הקונפליקט בין המחוקק ובין בוחריו, ולא בין החברה האמריקאית והאיחוד האירופי.