הקברניט
אופרה אחרת: כשאיראן וישראל שילבו זרועות להשמדת הכור העיראקי
חיל האוויר הישראלי אמנם הצליח לעצור את ייצור האורניום של סדאם חוסיין השבוע לפני 38 שנה במבצע תקיפה מסוכן, אך קדם לו ניסיון של מישהו אחר: חיל האוויר האיראני. על אף הנתק והאיבה בין שתי המדינות, סייעה איראן לישראל במשימת התקיפה - בידיעה שהגרעין העיראקי יסכן את שתיהן
שלום, כאן הקברניט; השבוע לפני 38 שנה המריאו מטוסי F15 ו-F16 של חיל האוויר הישראלי למבצע "אופרה" - ביצוע מסוכן ביותר בעיראק, כמעט חסר תקדים: הפצצה של מתחם הכורים האטומיים "אוסיראק", במטרה למנוע שימוש בו לייצור נשק גרעיני שיסכן את קיומה של ישראל.
- טייסים נודדים ומכונות נקמה: הגבורה המסחררת של חיל האוויר הפולני
- שמן למדורת הסילון: כך הומצא המבער האחורי
- התאום הסיני של ה-F35: מלחמת סחר מעופפת וקומדיה של טעויות יקרות
למה רק "כמעט"? משום שתשעה חודשים לפני אותו מבצע המריא חיל אוויר אחר למבצע זהה, שגם הוא נשען על מטוסים מתוצרת אמריקאית וגם הוא בוצע תחת איום קיומי: חיל האוויר האיראני. ואיזה כור יצאו האיראנים להרוס? את אותו האחד בדיוק. הדקו חגורות, אנחנו יוצאים לטיסה לא שגרתית בין ענני ההיסטוריה.
סיפורנו מתחיל ב-1959, כששליט עיראק עבד אל-כרים קסאם החליט שיש רק דרך אחת להפוך את המדינה למעצמה אזורית: השגת נשק גרעיני מבצעי. הוא הקצה כספים למחקר בנושא, אך התהליך התקדם בעצלתיים. ב-1963 הפילה מהפכת קצינים את שלטון קסאם, שהוצא להורג - והמאמצים נמשכו: בשנות השבעים סייעה צרפת לעיראק לבנות שני כורים גרעיניים, תמוז 1 ותמוז 2. כמו כן, הבטיחו הצרפתים לספק לעיראק 70 ק"ג של אורניום מועשר. ב-1979 השתלט על עיראק סדאם חוסיין, ופיתוח הכורים התקדם במהירות.
מדינת ישראל ניסתה לגרום לצרפת לוותר על העסקה העיראקית, ושליחי המוסד אף חיבלו בציוד שהועבר לכורים - אך דבר לא עזר; כור תמוז ב1 בא-טוואיטא כמעט הושלם וייצור האורניום עמד להתחיל. סדאם חוסיין יכל לשמוח; בקרוב יהיה בידיו הנשק שיאפשר לו להטיל צל ענק על המפרץ הפרסי והמזרח התיכון כולו - ואף להפוך לשחקן בינלאומי רב עוצמה.
חוסיין היה איום לא רגיל על שלומה של ישראל; בתחילת שנות השמונים פרצה מלחמת איראן-עיראק, וכבר בימיה הראשונים הפליא צבא חוסיין באכזריותו כשהפציץ ללא הבחנה אזרחים. איראן הצליחה להדוף את העיראקים התוקפים, בין השאר משום שהצליח השלטון השיעי לשלהב את ההמונים בזעם דתי, אך היה ברור שמתקפה גרעינית תביא לתבוסה - שתהיה גם שלה אישית, וגם תסמן את סדאם חוסיין כמנהיג הערבי החזק מכולם.
עיניים רבות עקבו אחר פעילות מתחם הכורים, שניצב כ-16 ק"מ מבגדד הבירה כשהוא מוקף בסוללות טילי נ"מ, תותחים ומערכות גילוי; עיניים באיראן, במערב, בברית המועצות וכמובן בישראל - וברור היה שמישהו צריך לעשות משהו. ב-30 בספטמבר 1980, שמונה ימים לאחר פרוץ המלחמה הגדולה, מישהו עשה.
לפנות בוקר טיפסו טייסים איראניים למטוסי פאנטום, וזינקו לשחקים במסגרת מבצע שזכה לשם "חרב בוערת".
קודם לאותה משימה, בוצע איסוף מודיעין מתמשך בידי איראן, שבוצע בסיוע גורם לא שגרתי: המוסד הישראלי. איראן וישראל ניהלו במשך שנים יחסים שכללו שת"פ מודיעיני רציף עד למהפכה השיעית של 1979. אך לפי הערכות, בוצעה גם לאחריה העברת מידע בין שני שני הצדדים בשקט-בשקט בנוגע לכור העיראקי - בידיעה ששניהם ייפגעו קשה אם סדאם חוסיין ישיג פצצות אטום.
טייסי איראן ידעו בדיוק לאן לכוון את הפצצות שלהם, מאיזו זווית כדאי להגיע וכיצד להכות בכור. ואולם, היתה להם מגבלה גדולה אחת: עיראק פרסה בקרבת אוסיראק עשרות תותחים, שלוש סוללות טילי נ"מ מדגם רולנד, וסוללה אחת מדגם SA6. ולאיראן לא היתה גישה למערכות לוחמה אלקטרונית שיוכלו לשבש את הטילים הללו. ולכן, לא היתה ברירה וארבעת הפאנטומים פשוט טסו נמוך להחריד, מתחת לכיסוי המכ"מ העיראקי.
כשהגיעו לנקודת ההטלה, משכו הטייסים לגובה ולחצו על הכפתור. ולשתי פצצות פגעו בדיוק מדהים בכיפת כור תמוז 1, אך משום שהמטוסים הגיעו נמוך מדי והטילו אותן בצורה רדודה, ניתרו הפצצות מעל לגג העגול ולא חדרו אותו. מתקן מים כבדים נפגע במתקפה, ובהלה גדולה פרצה בעיר א-טוואיטא כולה; התושבים לא ידעו האם זו הכרזת מלחמה ישראלית, או שהאויב האיראני הפתיע והגיע ממש קרוב לבגדד.
לפי דו"ח של ה-CIA שפרסומו הותר מאז המבצע, רק מבנים משניים נפגעו במתקפה האיראנית. העיראקים התייחסו למתקפה בזלזול, וגם איראן ראתה בה כישלון; אחד מטייסיה האשים את הציוד שמקורו בארה"ב. בראיון שנתן לכלי תקשורת מקומיים אמר שהפצצות האמריקאיות היו "אפקטיביות כמו שקי סלעים".
אבל המתקפה השיגה אפקט מרשים ביותר: כ-400 מהנדסים, טכנאים ומדעני גרעין צרפתים שעבדו על פרויקט הכור פשוט נבהלו וברחו מיידית מהמדינה לתקופה של חודשים. העשרת האורניום נפסקה, וממשלת עיראק החל לבחון העברה של הפרויקט לתשתית תת קרקעית, כזו שלא תהיה כל כך פגיעה לאיראן ולפאנטומים שלה. לו רק ידעה מה מחכה לה בהמשך.
לאחר המתקפה ההיא, עבר פאנטום איראני נוסף עם צוות אמיץ מעל למתחם אוסיראק וצילם אותו, בעוד יחידות הנ"מ העיראקיות ממלאות את השמיים בטילים ופגזים. אותה גיחת צילום הושלמה בהצלחה, ובידי איראן היו תצלומים מפורטים של השלכות התקיפה. תצלומים שלפי דיווחים שונים, הגיעו לידי חיל האוויר הישראלי.
המודיעין האיראני, בצירוף יירוט תשדורות ומודיעין אנושי, סיפקו תמונה מדאיגה מאוד: הכור שופץ והחל לעבוד, ותוך שנים ספורות יכל לאפשר לעיראק בניית ראשי נפץ גרעיניים לטילים בליסטיים. בנוסף, קרא סדאם חוסיין להשמדת ישראל בנאומיו - קריאה קצת מוזרה בהתחשב בכך שהוא עסוק טכנית, בהשמדת איראן.
מבצע התקיפה הישראלי תוכנן במשך זמן רב, כשבתחילה תוכנן כתוכנית מגירה על בסיס מטוסי פאנטום וסקייהוק וסדרת תדלוקים באוויר שיאפשרו את הביצוע המרוחק. התוכנית בשטח נשענה על מטוסים חדשים יותר ומהירים בהרבה, ועל מיכלי דלק נתיקים במקום תדלוק מוטס. כך, העריכו המתכננים, פחות סביר שהעיראקים יחשדו במשהו; מפעיל מכ"מ זירתי שמזהה מטוס תדלוק של האויב לא אומר לעצמו "הו, הם בטח המריאו לצפות בשקיעה, יופי להם".
המבצע היה מסוכן ביותר: מכ"מים בגזרה יכלו לגלות את כוחותינו כעשר דקות לפני הגעתם לנקודת הביצוע. עיראק היתה נתונה במלחמה, כך שמטוסי הקרב שלה היו בכוננות, וגם ביצעו פטרולים. כל גילוי היה מוביל להכוונת מטוסי יירוט אל כוחותינו, וכל מגע - להקפצת מטוסים רבים נוספים. מהירות ופרופיל הטיסה של המבנים יכלו להבטיח שמטוסי התקיפה יגיעו למטרתם, תחת חיפוי של מטוסי F15 במקרה של היתקלות במיגים עיראקיים; אבל לחזור לישראל בחתיכה אחת? על זה אף אחד לא התחייב.
המבצע הזה היה הימור גדול מאוד: אם יצליח - יידחה איום קיומי על מדינת ישראל, אולי אפילו די זמן עד שיוסר לחלוטין באפיק לא-צבאי. אם ייכשל, יאיץ את הפיתוח הגרעיני, יקומם את מדינות ערב על ישראל בעידן של הסכם שלום ראשון, ויסכן את המדינה במלחמה איומה נוספת.
קודם למבצע בוצעו גיחות צילום בשטח עיראק, שניצלו את האנדרלמוסיה שיצרה מלחמתה עם איראן. תוך כדי פעולת מיפוי כיסויי מכ"מים, גילה חיל האוויר אזור שהמכ"מ העיראקי אינו מכסה, ויוכל להועיל במשימה. ספטמבר 1981 הוגדר בתור דדליין; לאחר מכן כבר יתודלק הכור בחומרים רדיואקטיביים ויתחיל לייצר פסולת קורנת - כך שתקיפה שלו תוביל לפיזורם בסביבה ולאסון עצום , כזה שכמותו טרם ראה העולם (הוא יראה, חמש שנים לאחר מכן, בצ'רנוביל).
בשביעי ביוני 1981 המריאו שתי רביעיות של מטוסי F16 ישראלים, עליהם מחפה שישיית מטוסי F15, למשימת התקיפה שקיבלה את השם "מבצע אופרה". הרעיון היה לתקוף ביום א', יום חופשה עבור העובדים הצרפתים של הכור, ולבצע בשעת ערב כדי למנוע פגיעה בבלתי מעורבים שאולי ייקלעו למתחם.
המטוסים יצאו מזרחה, כשהם טסים נמוך ומסתייעים בכלי לוחמה אלקטרונית. תוך שעה וחצי של טיסה בדממת אלחוט, הגיעו למטרה; ההפתעה היתה גמורה וכוחות הנ"מ העיראקיים אמנם פתחו באש, אך זו היתה בלתי מדויקת או יעילה. שמונת מטוסי ה-F16 משכו לגובה הטלה, שחררו את הפצצות ופגעו בדייקנות בכיפת הכור אשר קרסה פנימה אל תוך הליבה.
מבנה הכור עצמו נהרס ויסודותיו נפגעו אף הם; אף אחד לא יעשיר פה אורניום בעתיד הנראה. כל מטוסינו שבו בשלום לבסיסם והצרפתים שוב נבהלו וברחו הביתה. המבצע הישראלי הוביל לביקורת מכל כיוון: העולם כולו קם לגנות אותנו, בטענה שמדובר בהפצצה שעלולה לערער את יציבות המזה"ת הנפיץ ממילא. גם ידידינו האמריקאים מתחו ביקורת על המבצע ואף הקפיאו העברת ציוד מתוצרתם לישראל - הקפאה שהופשרה לאחר שיח ושיג עם ממשל בגין.
כמו כן, נמתחה גם ביקורת מבית: המבצע יצא לפועל רק חודשים ספורים לפני הבחירות, בהן זכה הליכוד ברוב מוחץ. לטענת גורמים בשמאל הישראלי, ניתן היה לבצע את התקיפה גם חודשים ארוכים לפני כן, אבל האינטרס הפוליטי שיחק תפקיד. כמו כן, התנגדו גורמים במערכת הפוליטית לביצוע במחשבה שיגרור את המזרח התיכון לסופת אש חדשה; הסכם השלום עם מצרים עוד היה טרי, ושני הצדדים בחנו זה את צעדיו של זה. הפצצת מדינה ערבית לא היתה בדיוק צעד בונה-אמון.
היו קולות שחששו שהתקיפה רק תעצים את הנחישות העיראקית ותאיץ את תוכנית הגרעין שלה. לא כך היה; אולי סברו העיראקים שתוכנית גרעין רק תזמין מתקפות ישראליות, שאולי יגובו בעתיד גם בכוח אמריקאי או רב לאומי. ואכן, עד יום נפילת משטר סדאם חוסיין, לא פיתחה עיראק נשק גרעיני והסתפקה במחקר בתחום. היא ביצעה זוועות רבות אחרות כגון הפצצת אזרחים בנשק כימי, אך פצצות אטום לא היו לה. בראי הזמן, התגלתה המתקפה הישראלית כהחלטה נבונה.
ב-1991 אף שלח שר ההגנה האמריקאי ריצ'רד צ'ייני תצלום אוויר של הכור העיראקי למפקד חיל האוויר בימי מבצע אופרה דוד עברי, והודה לו על שישראל הקלה את מלאכתה של ארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה. מי יודע אם בכלל היתה יוצאת ארה"ב לגרש את סדאם חוסיין מכוויית אם היה מחזיק בכיסו נשק גרעיני.
עד כמה קריטי היה התפקיד ששיחק המודיעין שהעבירה איראן לישראל? קשה לדעת, אם כי צילום אווירי באיכות טובה ובגובה נמוך הוא מודיעין ערכי ביותר, שספק אם יכל חיל האוויר הישראלי להשיג בעצמו ללא גיחות מסוכנות ביותר. אך לאיראן היתה עוד תרומה - גם אם לא מכוונת - להצלחת המבצע: בטרם המהפכה השיעית, נתמכה צבאית בידי ארצות הברית והיתה אמורה לקבל מטוסי F16 חדשים. ואולם, עם קום משטר האייתולות, נתקעו האמריקאים עם משלוח מטוסי קרב שמטבע הדברים לא יעבירו לשונאיהם. והמטוסים האלה בדיוק קיבלו בית חם במיוחד פה בישראל. מי יודע איך היה נגמר המבצע לו היה נשען על פאנטומים וסקייהוקים - שכמותם נפלו בשיעור מדאיג מאש טילים במלחמת יום הכיפורים. מה שבטוח,
בשורה התחתונה, הצליח חיל האוויר הישראלי לבצע משימת תקיפה כירורגית בטווח ארוך ותחת איומים עצומים, מבלי לאבד אף מטוס ומבלי לגרום לאסון גרעיני - הישג מדהים שראוי לכל שבח. מאז ביצע צה"ל מבצעים רבים אחרים שנועדו להגביל את יכולתם של אויבינו להצטייד בנשק להשמדה המונית או לפתח אותו - ועל חלקם אספר לכם בטורים עתידיים. הזמנים השתנו, וכיום איראן היא זו שמנסה להפוך למעצמה גרעינית, כאילו שכחה איך זה נגמר במקרה העיראקי.
כולי תקווה שהרפובליקה האיסלאמית תשכיל להבין שנשק אטומי מייצר יותר בעיות משביכולתו לפתור, ותוותר על גישתה הלוחמנית כלפינו. בסופו של דבר, שיתוף פעולה משתלם יותר ממלחמה, ובטוחני שיש לשלטונות באיראן דברים טובים יותר לעשות עם ההון העצום שגומע פרויקט הגרעין שלהם. טיסה נעימה!