תעלומת החמקן האיראני הנורא: מטוס או פיקציה?

שלום, כאן הקברניט; כאלף ומשהו ק"מ צפון-מזרח מכאן שוכנת לה הרפובליקה האיסלאמית של איראן. את מדיניות החוץ הרשמית שלה אפשר לסכם במילים "דיר באלכ"; ואם מקשיבים לנאומי הממשלה שם בעשור האחרון, אפשר לחשוב שענף הייצוא העיקרי שלה הוא איומים, ולא נפט וגז טבעי.

האיומים הללו מגיעים ממקום של פחד: השלטון האיראני חושש מארצות הברית ואירופה והסנקציות הכלכליות שלהן, ומישראל וחיל האוויר שלה. כדי להתמודד עמנו, בנתה לה איראן מערך נ"מ גדול, עצום ורב, כזה שאמור להגביל ולחסום את מטוסי הקרב המתקדמים שלנו, בראשם ה-F35 החמקן. בשנים האחרונות שדרגה איראן את האיומים: לטענתה, פיתחה חמקן קרב משלה - מטוס ה-F313 קאהר (Qaher).

מטוס הקהאר האיראני צילום: FARS

כשנחשף לראשונה באירוע איראני רשמי ב-2013, הופתעו מומחי תעופה; עיצובית, הקאהר נראה חמקן ביותר - עם קווים חלקים ונקיים, בתצורה שמזכירה מטוסי ניסוי אמריקאיים כמו ה-וה-Bird of Prey של בואינג מ-1996 וה-X36 של מקדונל דאגלס מ-1997. עם עיצוב שכזה, יוכל הכלי להיות גם בעל תמרון זריז מאוד.

מטוסי הניסוי של ארה"ב, בעלי תצורות שאימצה איראן צילום: Boeing

לא ברור מה יש לקאהר מתחת למכסה המנוע, אך לאיראן יש גישה למנועים מתקדמים מתוצרת רוסיה, ומתאימים למטוסי קרב קלים - בראשם הקלימוב RD33, שמניע גם את המיג 29 החזק והמוצלח.

אם תשאלו את איראן, ה-F313 שלה שקול ל-F35: מטוס קרב חמקן רב משימתי, בעל ביצועים מעולים וטכנולוגיית חומרים והיתוך מידע מתקדמת מאוד. בכוחו לזהות מטרות תוך כדי משימה, להעביר אותן לגורמי אש, ולהראות לכל אויב מה קורה למי שמסתבך עם הרפובליקה האיסלאמית.

הדמייה של מטוס הקאהר בטיסה צילום: Alswalls

אבל כל המומחים חושבים אחרת. ולמעשה, סבורים שבין שאר ההבדלים בין ה-F313 וה-F35, בולט אחד מהותי מאוד: הקאהר כלל אינו מטוס אמיתי. ניתוח של התמונות קבע שהכלי עצמו פצפון, קטן מכדי להיות מטוס קרב, בטח אחד שצריך לשאת חימוש בתאים פנימיים כדי לשמור על חמקנותו וגם מנוע רב עוצמה. כמו כן, כונסי האוויר זערוריים, ומנועי סילון חזקים זקוקים לגדולים יותר.

כונסי האוויר הקטנטנים של המטוס צילום: national interest

הקוקפיט שלו כולל מספר מצומצם ביותר של מכשירי טיסה, כזה שמתאים יותר לדאון או למטוס קל בסיסי מלמכונת מלחמה חמקנית. כשמסתכלים לעומק, נחשפת הפאדיחה במלואה: למשל, המסך הגדול שבמרכז הוא ככל הנראה נגן DVD בגודל 7 אינץ' שנועד למכוניות, זוג המסכים הקטנים שלצידו נלקחו כנראה ממטוס קל וכך גם רכיבי התקשורת והסטיק הגיע כנראה ממטוס פאנטום.

קוקפיט הקאהר. מה זה שם למטה, רדיו-דיסק? צילום: FARS

בתמונות אחרות נראו מרווחים משונים בין שולי המפלט ובין הגוף, מרווחים שאין בהם היגיון הנדסי. נראה כאילו פשוט קצת מיהרו והדביקו את החלק הזה על העוקם. אישית, חשדתי כששמתי לב שלמרות שהמטוס תוכנן באיראן מראשיתו ונועד להיות מתופעל בידי איראנים, סמלי האזהרה על גופו כתובים באנגלית. איראן, מצידה, התעלמה מהביקורות והמשיכה להתגאות בקאהר שלה.

ב-2017 נודע שהחלה לבצע בו ניסויים ראשונים בו; סוכנות הידיעות הממשלתית פרסמה סרטונים של המטוס נוסע על המסלול, והפעם נראה שמדובר בכלי קצת יותר מושקע.

הקאהר על המסלול צילום: ISNA

ואולם, קליפים שבהם הוצג המטוס באוויר התגלו כזיוף נוסף; ככל הנראה שהיה זה טיסן בצורת קאהר ולא הדבר אמיתי. שמו של המטוס הלך לפניו, על קביים: פרשנים בכל העולם המשיכו לטעון שברגע זה נראה שהחמקן האיראני הוא פיקציה, ושבעצם לא השתנה יותר מדי מאז 2013.

אבל האם העובדה שאיראן נתפסה בשקר קשורה ליכולתה לפתח מטוסים שכאלה? קל לשכוח שכבר יש לה גישה לטכנולוגיות חמקנות מעולות; ב-2011 נחת בשטחה מל"ט RQ170 אמריקאי חמקן, שפורק, נלמד, הונדס לאחור ונכנס לייצור ככלי מקומי בשם "סאגחה". בפברואר 2018 כבר נשלח הדבר הזה לישראל בתור מל"ט חמקן מבצעי. מה מונע מאיראן מלבנות תואם-F35 משלה?

המל"ט החמקן של איראן צילום: aegistg

כדי לענות על כך, עלינו לבחון את תעשיית התעופה האיראנית מימיה הראשונים: בשנות השבעים נשען חיל האוויר האיראני על חוד החנית של הציוד אמריקאי: מיירטי F14 רבי עוצמה (שאגב, לא נמכרו לאף מדינה אחרת), מטוסי F4 פאנטום רב משימתיים, מטוסי F5 לסיוע קרוב ועוד.

הממשלה קנתה תוצרת אמריקה ושילמה היטב, וכלל לא נדרשה לבנות תעשיית אירוספייס קומפלט משלה. ואז באה המהפכה האיסלאמית של 1979 ושלטון האייטולות למד מהר מאוד שארה"ב תחליף את ישו במוחמד לפני שתספק לאיראן חלקי חילוף. ברקע השתוללה מלחמת איראן-עיראק, שחייבה סיוע אווירי נרחב.

מטוסי F14 של חיל האוויר האיראני

הפיתרון הראשון היה קניבליזציה: פירוק של מטוסים קיימים כדי לספק רכיבים לאחרים - לא פיתרון מוצלח כשאתה מותקף וזקוק לכל מטוס. במקביל, ניסתה ממשלת איראן למצוא פיתרונות מלוכלכים, כרכישת רכיבים וציוד בשוק השחור והקמת חברות קש בארה"ב לשם כך.

מהר מאוד עלו האמריקאים על הטריק. העיראקים, בינתיים, לא חיכו והמשיכו להלום באיראן; בלי חיל אוויר, לא תשרוד הרפובליקה האיסלאמית. בלית ברירה, למדו המהנדסים של איראן תחת אש. הם הצליחו לפרק, להרכיב, לתקן ולאלתר מערכות מתקדמות מאוד בלי סיוע מהיצרניות. 

טכנאים איראניים מטפלים במטוס F14 צילום: FARS

עם הזמן, נולד באיראן ידע אירוספייס מודרני. התעשייה במדינה הצליחה לבנות רכיבי מנועים עבור מטוסי ה-F14 והפאנטום, לבצע אילתורים יצירתיים כגון הפיכת טילי נ"מ "הוק" לטילים שנורים מן האוויר ולהתקדם בהבנת הטכנולוגיה המערבית עד לרמה שאיפשרה שכפול חלקי שלה. כך החלה לפתח ולחשוף מטוסי קרב, מסוקים, מזל"טים, טילים ועוד.

כל אלה הם ללא ספק סיבה לגאווה איראנית, אך השלטון ראה את הישגי המהנדסים והמיר אותם לתעמולה ריקה: למשל, מטוסי הקרב האיראניים מבוססים על שדרוגים שונים של ה-F5 האמריקאי, והממשלה הכריזה עליהם בעשור הקודם כעילוי טכנולוגי השקול למטוסי הקרב המתקדמים במערב. ומה בשטח? משפחת תואמי ה-F5 של איראן כמעט זהים למקור, למעט אחד הדגמים שקיבל זנב כפול במקום זנב בודד.

מטוס הסיקח (Seaqeh), אחד הדגמים שהשביחה איראן. F5, זה אתה? צילום: presstv

המנועים שלהם חזקים יותר, אך זה מתבטא גם בכילוי דלק. כשהושק הראשון בהם, טענה איראן שביכולתו להגיע לטווח של 3,000 ק"מ. זה נכון טכנית, אם מדובר בטווח העברה - כלומר, טיסה מנהלתית בשטח ידידותי מבסיס לבסיס, בלי חימוש או אילוצי אויב.

הטווח המבצעי של ה-F5 הוא פחות מ-900 ק"מ, ושל מטוסי איראן כנראה קצר מכך. קצת טיפשי להתהלל ביכולות של מטוס קרב שהאויב שלך פיתח ומכיר את מגבלותיו, ועוד מטוס שאתה השקת ב-2007 כשהמקור נכנס לשירות ב-1962.

השבחת מטוסי F5 באיראן צילום: (Tasnim (CC BY-SA 4.0

אין לזלזל ביצירתיות וביוזמה האיראנית, וביכולתה של התעשייה האווירית בה להפתיע ולחדש. ואולם, יש להבדיל בין הסבה מוצלחת של ציוד או מטוס, ובין פיתוח עצמאי לחלוטין של מטוס קרב. אפילו הלביא של ישראל, למשל, נשען על ידע אמריקאי. ופיתוח חמקן קרב מאפס? זהו הגביע הקדוש. כדי להשיג חמקנות מבצעית יש צורך בידע אירונאוטי והנדסי שיאפשר עיצוב כלי שצורתו תחזיר פחות גלי מכ"מ, טכנולוגיית חומרים בולעי גלים, חיישנים מתאימים, מנועים מתאימים ועוד.

יש בעולם רק שלוש מדינות שהצליחו לבנות ולהטיס דבר כזה - ארה"ב, רוסיה וסין; הראשונה שפכה על כך הון תועפות ארבעים שנה, השנייה מתקשה לממן את המשך הפיתוח שלה, והאחרונה השיגה את הידע הנדרש מפריצה למחשבים של הראשונה; יש יותר מדינות שהצליחו להגיע לירח משהצליחו לבנות חמקן.

מימין: F35 אמריקאי, J31 סיני. דומים, לא? צילום: Aviation Analysis Wing

לראייתי, יש עוד סיבה שתומכת בתיאוריית הפיקציה: מטוס כזה סותר את התפיסה האסטרטגית של איראן בכל הנוגע להפעלת כוח אווירי. מטוס קרב חמקן הוא במהותו כלי התקפי: מערכת נשק שיודעת להיכנס לשטח אויב ולהתגלות בשלב מאוחר יחסית, מה שיאפשר לה להכות בפטרול אווירי עוין ולסלול את הדרך למטוסי תקיפה.

אם לכלי הזה יש יכולת אוויר-קרקע אה-לה-F35? אדרבא, יוכל להשמיד מכ"מים ומפקדות בעצמו. גם במתארים הגנתיים יש יתרון לחמקנות, אך אינו מהותי, וחיל אוויר שמתמקד בהגנה יעדיף כלים סטנדרטיים שהם זולים יותר, ואפשר להפעיל יותר מהם.

משלחת בכירי ממשלה מבקרת בטייסת פאנטומים איראנית צילום: FARS

ואיראן, עם כמה שמנהיגיה אוהבים לנופף בחרב ולהתיז הצהרות לוחמניות, היא מדינה שמקדשת מגננה. למשל, מערך הנ"מ שלה כל כך גדול ומשמעותי, שהוא אחד מארבע הזרועות שמרכיבות את הצבא (השלוש האחרות: זרוע יבשה, זרוע אוויר וזרוע ים).

חיל האוויר שלה הוא ערב רב של מטוסים ישנים למדי, שנבנה למתארים הגנתיים: משימות יירוט - עצירת מטוסי אויב בדרכם לשטח ידידותי - מתבצעות בידי כ-24 מטוסי F14, כ-20 מטוסי מיג 29, ומטוסי מיג 25 בודדים שהם מהירים ביותר, והגיעו אליה מעיראק במלחמת המפרץ הראשונה.

סוללת נ"מ מתקדמת מדגם S300 צילום: sinodefence

לאיראן גם 47 מטוסי פאנטום שיכולים לשמש למשימות יירוט, אך כנראה שיישמרו לתפקידי סיוע קרוב לכוחות הקרקע, כשמגבים אותם עשרה מטוסי מיראז' F1, כ-17 מטוסי צ'נגדו J7 (שהוא מיג 21 מתוצרת סין) ועוד. כמו כן, יש לאיראן בערך 25 מטוסי F5 משודרגים. לא ברור איך משתלב הקאהר בתמונה הזאת; אין לו ערך ככלי הגנתי.

פאנטום איראני משגר טיל אוויר קרקע צילום: fars news

למעשה, בתצורה הנוכחית אין לו ערך גם ככלי התקפי: עיצובו לא מאפשר נשיאת די חימוש ודלק כדי להגיע עד ישראל, ובתרחיש נגד סעודיה אין יתרון משמעותי למטוס חמקן; המרחק בין שתי המדינות קצר ביותר, ואת אפקט הנזק של מבנה חמקני קרב אפשר להשיג גם במבנה מטוסים סטנדרטיים שטס מהר ונמוך, ואפילו ברקטות ארטילריות.

בשורה התחתונה, קל לראות שאין היגיון אופרטיבי בקיומו של המטוס, ההיתכנות הטכנולוגית נמוכה ביותר, והערך הכי גדול שלו הוא תעמולתי. לפיכך, גם אני סבור שהקאהר הוא יותר פרויקט יח"צ מפיתוח רציני, ופחות סביר שאיראן תקצה משאבים נדרשים ותשלים את הפיתוח. מצד שני, אין להמעיט ביכולות מהנדסיה - ולא מן הנמנע שעוד תפתיע את כולנו. טיסה נעימה!