הקברניט
טילי אוויר-אוויר: קליע קסם מונחה-כסף
השיגורים והפגיעות שלהם פוטוגניים מאוד בסרטים ומשחקי מחשב, אך כל ירי טיל נגד מטוסים מצריך המוני חישובים וניתוחים, ולנשק הזה יש מגבלות עצומות. כך הומצאו והתפתחו טילי אוויר-אוויר, ומדוע מטוסי אויב חומקים מהם אך לא תקציבי הביטחון
שלום, כאן הקברניט; מאז הומצא המטוס, חלו מספר מהפכות טכנולוגיות מרכזיות בלוחמת אוויר-אוויר, בראשן המכ"מ, מנוע הסילון והטיל המונחה. היום נדבר על האחרונה ונפלאותיה - הטילים שעושים את המלחמה האווירית קצרה יותר.
- קרב מידוויי: 5 דקות, 9 פצצות ומטוס שהטביע אימפריה
- תעלומת החמקן האיראני הנורא: מטוס או פיקציה?
- המחטף הקוריאני: כך גנבו הסובייטים את המטוס הכי מתקדם של ארה"ב
ביכולתם לגמוא מרחקים עצומים במהירות הבזק, ולפגוע כקליע קסם: המטרה מסומנת בריבוע, ואז מופיע עליו יהלום שמסמל נעילה, טום קרוז קורא "פוקס 1!" והטיל עף כמו הברק של זאוס ומפוצץ את המיג התורן.
או לפחות, זה מה שמכרו לנו הוליווד ומשחקי המחשב; במציאות, ירי טילי אוויר אוויר הוא כזאת מין אמנות, פרקטיקה שמצריכה מיומנות כה גדולה, שכמעט מפתיע שמטוסים בכלל מפילים מטוסים בעזרתם. בנוסף, מדובר בפיתרון איום ונורא מבחינה כלכלית ופוליטית. הבה נראה מאין הגיעו, ולאן הם הולכים.
סיפורנו מתחיל, איך לא, בגרמניה הנאצית. טילי היירוט הומצאו שם משום שלא היתה ברירה: מפציצי בעלות הברית תקפו יעדים באירופה הכבושה כשהם טסים בנחילים של מאות מטוסים. לכל מפציץ היו כמה צריחי מקלעים, כך שחיפה באש על המטוסים סביבו. ועבור טייס גרמני, זה היה כמו לרוץ לתוך גדר סברס. לכן פיתחו הנאצים שיטות יצירתיות להפלת מפציצים - ממטוסי רקטה ועד למטוסי התאבדות (כן, לא רק היפנים עשו זאת).
השימוש בטילים היה פיתרון טבעי: רקטות כבר היו, והופעלו להפלת צפלינים ובלונים פורחים עוד במלחמת העולם הראשונה. אבל מלחמת העולם השנייה היתה אופרה אחרת, ויש הבדל אחד בין רקטה וטיל: הראשונה נעה בליסטית לאן שירו אותה, בעוד הטיל מסוגל לתמרן באוויר - למשל, בהתאם לכיוון תנועת המטרה.
הנאצים ניסו רקטות 210 מ"מ ב-1943 כמענה לנחילי המפציצים; בתחילה התקינו אותן על מטוסי קרב מגודלים כמסרשמיט 110 ובהמשך גם על מטוסי קרב סטנדרטיים. זה לא כל כך עבד: היה קשה מאוד לכוון אותן כך שייפגעו, וזה חייב טיסה יציבה מאוד, ומאחורי המפציץ, כדי שיהיה זמן להניח אותו בכוונת. ומה אוהבים מקלענים של מפציצים אמריקאיים? נכון מאוד: מטוסי אויב שטסים ביציבות.
אז דוקטור מקס אוטו קריימר מחברת רוהרשטאל החליט לעשות משהו בעניין: הוא היה מין כולבויניק של הנדסת תעופה, שפיתח כנפיים, מדחפים, פצצות ומאוד אהב רקטות. והוא הבין שרקטה לבדה לא תצליח פה. צריך לתת לה מוח - או לפחות, לחבר אותה למוח אחר.
ביוני 1943 חנך את פרויקט X4, טיל אוויר אוויר ראשון. הרעיון היה לקחת רקטה סטנדרטית ולתת לה סנפירים גדולים שיישלטו מרחוק בידי הטייס. כמה רחוק? ארבעה ק"מ, פי שמונה מהטווח האפקטיבי של מקלעי המפציצים. איך יישלטו? עם כבל. כן, חוט של אלפי מטרים היה מחובר לכל טיל, והטייס הזיז אותו אל עבר המטרה באמצעות ג'ויסטיק קטן. באחורי ה-X4 הותקנו נורים צבעוניים, כדי שהטייס יראה אותו - כמו ברחפנים של ימינו (ולמי שמכיר: כמו בטילי סאגר ו-TOW).
הרעיון היה נהדר על הנייר: מטוסי קרב קטנים היו יכולים לשאת שני טילים כאלה, ולשגר אותם אל מבנה מפציצים צפוף; הפיצוץ היה עשוי להזיק ליותר ממפציץ אחד, לגרום למטוסים סמוכים לנסות להתחמק ובתוך כך - להתנגש באחרים. איך זה עבד בשטח? רע מאוד, כי להטיס מטוס קרב זה קשה.
הטייסים לא הצליחו לשמור על מטוסם יציב ולשלוט גם בו וגם בטיל בו זמנית. רגע אחד של חוסר ריכוז - נניח, בגלל מטוסי הליווי של המפציצים, פיצוצי אש נ"מ בסביבה או גירוד בעין - והחטאת. ולא רק שהחטאת, המפציצים יודעים מאיזה כיוון תגיע, וכל המקלעים - לפעמים מאות מהם - יסתובבו אליך ויתחילו לזמר.
היוזמה הנאצית לא הוכיחה את עצמה ולשמחת האנושות, הובסה גרמניה בטרם יכלה לפרוס את ה-X4 באופן נרחב. לאחר ההפסד, חטפו כל האומות המנצחות מדענים ומהנדסים גרמנים. כולם רצו הייטק נאצי, כולם רצו טילים.
ואכן, בשנות הארבעים המאוחרות החלו להיבחן טילי קרקע אוויר וביחד איתם - גם טילי יירוט. למרות הפוטנציאל המזהיר שלהם, הביאו להרבה מאוד כישלונות לפני שהוכיחו את עצמם.
בתחילה שמרו מהנדסי ארה"ב ובריה"מ על הרעיון הנאצי: שימוש בטילים כדי לחסל מפציצים ומטרות לא-מתמרנות, ולהילחם במטוסי קרב באמצעות תותחים. איך זה עבד? איום ונורא; המטוסים לא נעשו קלים יותר להטסה מאז שהנאצים ניסו את ה-X4 שלהם.
לאט לאט הפכו הטילים חכמים יותר, ותלויים פחות במוח האנושי. פותחו טילים רוכבי קרן; מכ"מ המטוס האיר את המטרה באלומה צרה, זרקור מכ"מי אם תרצו - והטיל ניסה להישאר בתוכה עד לפגיעה. הבעיה: כל תזוזה של היורה או המטרה גרמו לשבירת ההנחייה. גם כאן התאים הפיתוח רק ליירוט מפציצים, שלא זזים יותר מדי.
במקביל, פותחו טילים מונחי אינפרה-אדום, כאלה שמחפשים את העצם הכי חם בנתיב הירי - מנועו של מטוס אויב - ומתכווננים אליו. המפורסם מכולם היה ה-AIM9 סיידוויינדר האמריקאי (טיל מעניין עם סיפור מעניין ותאום רשע, שיקבלו טור משלהם), שהפך לסטנדרט בחילות האוויר המערביים.
טילי המכ"מ התפתחו אף הם, בשני אפיקים. הראשון היה מעבר מרוכבי קרן לביות חצי אקטיבי, במסגרתו הטיל יודע לפגוע גם מחוץ לאלומת המכ"מ; המטוס המשגר מאיר את המטרה, והטיל יכול לטוס אליה גם במסלול קשתי שמאפשר טיסה ארוכה יותר. כך התפתחו טילים בעלי טווחים תיאורטיים של 40 עד 70 ק"מ וגם כאן המפורסם מכולם נולד בארה"ב: ה-AIM7 ספארו.
אפיק הפיתוח השני הוא הביות האקטיבי, כלומר טיל שיש לו מכ"מ משלו ויודע לעקוב אחר המטרה ולהתכוונן לנתיבה עצמאית. לאחר נעילה של המטוס המשגר, יטוס לו הטיל עד לנקודה בה המכ"מ שלו יקלוט היטב את המטרה (בכל זאת, מכ"מ פיצי בהשוואה לזה של המטוס), ואז יעבור למצב המכונה "פיטבול" - הנחייה עצמית. בקטגוריה זו בולטים ה-AIM54 פניקס האמריקאי וה-R33E הרוסי.
אגב, טיל הפניקס היה רעיון מעניין שלא נלעס עד הסוף; אמנם היה לו טווח של עד 190 ק"מ, אך מטווח כזה לא ניתן לקבל אות זיהוי מטרה (IFF) ולדעת במאה אחוז שלא ירינו על מטרה ידידותית. הצי האמריקאי נעזר במטוסי התראה מוקדמת - מכ"מים זירתיים מעופפים - ששיחקו חלק גדול בירי פניקס. בנוסף, הטיל נועד לחסל מפציצים וטילי שיוט מגודלים; כמעט שלא ניתן להשתמש בכלי הזה כדי להפיל מטוס קרב מתמרן.
גם טכנולוגיות הטילים מונחי החום השתפרה: אם בעבר ניתן היה לנעול ולפגוע רק במטרה שמפנה את המפלט שלה לחיישן הטיל, עם הזמן נולד ראש ביות רגיש דיו כדי לזהות מטרה מכל גזרה. בהמשך, שופרה יכולת התמרון של הטיל והוא שולב בכוונת קסדה; עכשיו אפשר לנעול על האויב ולשלח בו טיל אפילו בלי לכוון אליו את המטוס; צריך רק לסובב אליו את הראש וללחוץ על כפתור. למעשה, בוצעו ניסויים מוצלחים גם בירי אחורנית - טילים שנשלחים ומיד עושים U-Turn באוויר, כדי להכות באויב שנמצא מאחור.
אז רגע, אם הטכנולוגיה כה מתקדמת, וכל כך הרבה מהעומס עבר ממוח הטייס למוח הטיל, איך אני יכול לבוא ולטעון שזה כל כך קשה לפגוע איתו במטרה?
ובכן, בניגוד למה שרואים בסרטים, הפלה בטיל אוויר אוויר אינה דבר פשוט וגם הטיל הכי מתקדם בעולם לא עושה את כל העבודה בעצמו. למעשה, קרב אוויר מבוסס טילים הוא אתגר עצום עוד לפני שבכלל לוחצים על ההדק.
הטיל לא רודף אחרי המטרה כמו מטוס ולא מחקה את התמרונים שלה, אלא מנסה להגיע לנקודת מפגש, בה יתפוצץ וימלא אותה ברסס, או יפגע בה פיזית. המנוע שלו פועל ברוב המקרים בין ארבע לשמונה שניות בלבד, ולאחר מכן נשען הטיל על האנרגיה שצבר; אם המטרה מנסה להתחמק ומאלצת את הטיל לעשות הרבה שינויים במבנה הטיסה - לפנות, לטפס ולצלול - הוא פשוט יבזבז את האנרגיה שלו וייפול.
בערך לכל דבר שתעלו על הדעת יש השפעה פה: האויב נמצא גבוה ממך? הטיל יצטרך לנסוק אליו, וישרוף כך יותר דלק יותר מהר ויתכן שלא ישאר לו די מומנטום כדי לתמרן ולפגוע. האויב נע לכיוונך? אם יתמרן בזריזות מספקת, יוכל לפנות לפני הטיל ולחמוק. האויב נע מתחתיך והוא בגובה נמוך? אם יתמקם נכון, יוכל לבלבל טילים מונחי מכ"מ עם החזרי מכ"מ מהקרקע. וכמובן, כשתנעל עליו הוא ידע, ידווח, וכנראה שמישהו אחר ינעל עליך: מטוסי קרב לא מסתובבים לבד.
וגם אחרי שלוחצים על ההדק דברים לא בהכרח יעבדו כמתוכנן: תמרון חריף דיו יאפשר חמיקה מטילים - ואם המטרה שברה לצד ברגע הנכון והטיל עף לצד השני, יתקשה לפנות אחריה ולהדביק אותה.
כמו כן, טילים רגישים לאמצעי הטעייה כמוץ (עננת רסיסי מתכת או סיליקון שמייצרת החזר מכ"מ חלופי לזה של המטוס המתחמק) ונורים (אבוקות כימיות שיוצרות חום רב ומרחיקות את הטילים ממנועי המטרה), וכן למערכות לוחמה אלקטרונית שמקשות מלכתחילה על נעילה ושמירתה.
בנוסף, טווח הטילים פלואידי להדהים; על הנייר, הטווח המירבי של טיל AIM120C5 הוא 105 ק"מ. אבל אפשר להשיג פגיעה ממרחק זה רק אם ירינו אותו מגובה של 50,000 רגל, כשאנחנו טסים במאך 2 לפחות, והאויב נע לכיוון שלנו כשהוא גם נמוך בהרבה מאיתנו וגם קם אובדני, ולא מתכנן לנסות להתחמק. לעומת זאת, אם נירה את אותו הטיל בגובה נמוך היכן שהתנגדות האוויר גדולה יותר, על אויב שבורח מאיתנו, גבוה ומתמרן - יעמוד הטווח על סביב עשרה ק"מ.
ולמרות כל רשימת המגבלות הזאת, טילים הם הנשק העיקרי בו מטוסי קרב משתמשים כדי לחסל אחרים. פרקטיקת השיגור עצמה כוללת המון ניואנסים עדינים, שבכולם צריך להתחשב כדי לשפר את הסיכוי לפגיעה; למשל, אפשר לנעול על מטוס אויב כשהמכ"מ במצב סריקה, שמקשה על הטייס שלו להבין שיורים דווקא עליו - לפחות, עד שהטיל עצמו ידליק מכ"מ אקטיבי ויפנה אליו. זה לא שהטילים אינם עובדים; מטוסים מפילים מטוסים וזו עובדה - אך עם כל ההתקדמות הטכנולוגית, עדיין נופל הרבה מהעומס על הטייס, ומדובר בפיתרון מוגבל הרבה יותר משנהוג לחשוב.
אבל חכו, יש עוד: את המגבלה החמורה ביותר שמרתי לקינוח - טיל אוויר אוויר, ולו המשוכלל והחכם ביותר, הוא פיתרון לא יעיל כלכלית, שמצריך הרבה יותר מדי התעסקות כדי לפגוע במטוס. יקר לפתח טילים, יקר לתחזק טילים, ואם קנית טילים ממדינה אחרת, תהיה תלוי בה פוליטית - שלא תתעצבן עליך, ותחסום העברת חלפים ורכיבים. האויב פיתח מערכת הטעיה חדשה? שידרג את הלוחמה האלקטרונית? תצטרך טילים חדשים חביבי, שבור קופת חיסכון; האויב פיתח מטוס שטס מהר או גבוה יותר מהטיל הכי מוצלח שלך? או-הו, זה יהיה יקר.
העתיד, עליו סיפרתי לכם לא מזמן, טמון בתותחי לייזר נגד מטוסים והם שיחליפו את הטילים בסופו של דבר. אך אני סבור שלמרות ההתקדמות בתחום, טילי אוויר-אוויר יישארו איתנו עוד זמן רב; מלבד היותם חלק ממנגנון השליטה של מדינות במדינות אחרות, הם מהווים מקור כוח פוליטי פנימי. פסי ייצור של חימוש מתכלה הם גדולים ומצריכים הרבה ידיים עובדות, ולכן מספקים ליצרן כוח פוליטי על פני המחוז בו נמצא המפעל. עוברים ללייזר? לא יהיה מנוס מגל פיטורים, ואף פוליטיקאי לא ירצה להיות חתום על כך. ולכן, נראה שמטוסי הקרב יחמקו מהטילים הרבה יותר בקלות משיצליחו לברוח מהם תקציבי הביטחון. טיסה נעימה!