הקברניט
יורופייטר טייפון: הלביא של אירופה
הוא מביס גם את ה-F15 וגם את ה-F16 בתרגילים בינלאומיים, מצויד בהפעלה קולית של אייפון, ביצועים של סערה והפך למכפיל כוח פוליטי; סיפורו של מטוס הקרב האירופי, שהוא כל מה שמטוס הלביא יכול היה להיות
שלום, כאן הקברניט; היום נדבר על מלחמה של אגו, של אינטרסים, של טכנולוגיות וקצת של מטוסים. במרכזה עומד האביר האפור - מטוס הטייפון האירופי.
- יואי, בייבי: סיפורו של המסוק הכי חשוב בהיסטוריה
- טילי אוויר-אוויר: קליע קסם מונחה-כסף
- קרב מידוויי: 5 דקות, 9 פצצות ומטוס שהטביע אימפריה
זהו המטוס שמגן על שמי בריטניה, גרמניה, ספרד ואיטליה מפני האויב הכי קשוח, דורסני וחסר רחמים: הפוליטיקה האמריקאית. אבל גם בקרב אמיתי יוכל לעשות בית-ספר לדוד מאמריקה - למעשה, בתרגילים בינלאומיים הצליח לנקנק מטוסי F15 ו-F16 כאחד, גם בנחיתות מספרית. מה כל כך מיוחד במטוס הזה, שגדולי המומחים אומרים שאינו נופל בביצועיו מה-F22, מה הקשר בינו ובין מטוס הלביא שבוטל, ולמה אין לנו כאלה פה בישראל?
ראשית הסיפור בשנות השבעים, בבהלה גדולה. מדינות מערב אירופה שרטטו בדמיונן את התרחיש הבא: יום אחד ייפתחו שערי שמיים, ואלפי טילי סקאד ודומיהם ייפלו על מכ"מים, בסיסי צבא ושדות תעופה. מאות מפציצים סובייטיים ישגרו אלפי טילי שיוט שיחסלו חניוני טנקים, מפקדות ועוד. נמוך-נמוך, תושחר הקרקע מצילם של אלפי מסוקים שנושאים רבבות אנשי קומנדו, שישתלטו על צמתים ונקודות חיוניות בגרמניה, ראש גשר למסע כיבושים רוסי.
אלפי טנקים ונגמ"שים ישעטו אחריהם - והאגרוף הסובייטי המשולב הזה ינפץ כל הגנה וכל מחסום, לכיבוש מדינה אחר מדינה, עד שתאדים אירופה כולה.
וכל הכוח הזה ינוע תחת הגנתם של מאות כלי טיס משני דגמים: בגובה רב, הסוחוי 27 לדגמיו, ובגובה נמוך ולטווח קצר יותר - המיג 29. שניהם זריזים מאין כמותם, מהירים וחזקים; ונראה שיוכלו להביס את מקביליהם המערביים, ה-F15 וה- F16, בקרבות אוויר, אם בשל יתרונות תמרון ואם בשל היתרון הכמותי.
ל-F15 ול-F16 היה עוד חיסרון עצום מבחינת מדינות אירופה: הם אמריקאיים, וארה"ב נוטה להשתמש בנשק ככלי פוליטי. למשל, ה-F15? מטוס העליונות האווירית הטוב ביותר בזמנו? האמריקאים לא מכרו אותו לאף מדינה באירופה; לא אז, ולא מאז. המטוסים ששהו בבסיסים ביבשת היו מטוסים שלה, ונוכחות הטייסות האמריקאיות הנציחה את התלות האירופית בדוד סאם.
באותם ימים היו מגעים לרכישת F16 באירופה, אך המטוסים הנפוצים ביבשת היו הפאנטום הגדול וה-F104 הקטן. אם להשוות יכולות אוויר-אוויר, הסוחוי 27 היה משתמש ב-104 הצר והמאורך כדי לנקות שאריות פאנטום מבין השיניים.
אז ב-1983 החליטו בריטניה, צרפת, מע' גרמניה, ספרד ואיטליה לבנות מטוס משלהן. הימים היו ימי שיא הרוח השיתופית בתחום התעופה ביבשת: בסוף הסיקסטיז השלימו בריטניה וצרפת יחד את הקונקורד המרהיב, בסוף הסבנטיז הושלם מטוס הקרב הבריטי-איטלקי-גרמני-ספרדי טורנדו, ובין לבין הוקם קונצרן איירבוס, במקורו צרפתי-גרמני.
אבל המטוס עליו אנחנו מדברים היה אתגר מסרט אחר: כל שעל האירופים לעשות זה לבנות מטוס יותר טוב ממטוסי הקרב הכי טובים בעולם. מה שאני אוהב בפרויקט הזה, היא העובדה שכולו לווה במאבק, במלחמה בין גורמי כוח שונים עם פילוסופיות עיצוב שונות - שאף אחד מהם אינו אמריקאי.
והנדסה או לא, "פילוסופיה" היא מונח מדויק: לאף אחת מהמדינות הללו לא היה ניסיון בקרב אוויר או מלחמה ממושכת מזה כעשרים שנה לפחות. האמריקאים נשענו על לקחי וייטנאם, והאירופים? מטוסים צרפתים צברו קילומטרז' קרבי בעיקר בישראל, והשאר פשוט קנו תוצרת ארה"ב.
והמאבק היה שם הרבה זמן: למדינות אירופה היסטוריה עשירה של משחקי כוח פוליטיים, יריבויות ובעיקר אגו, המון אגו. למשל, כשבריטניה רצתה לבנות מטוס ניסוי לבחינה ראשונית של הטכנולוגיות הנדרשות, צרפת ראתה זאת כניסיון השתלטות על המיזם ולא תרמה לכך כסף. כמותה, גם האחרות עשו פרצופים.
הבריטים פתחו את הארנק ובנו בעצמם את הכלי, שנקרא EAP - ראשי תיבות של "פרויקט מטוס אירופי". למה שם כל כך כללי? משום שאפילו על שם המיזם התקשו להסכים. בסוף קראו לו מטוס קרב אירופי, או בקיצור יורופייטר.
צרפת עשתה חשבון ב-1984, והבינה שאם לא תייצר לפחות חצי מהמטוס הזה בשטחה, יאלצו יצרניות צרפתיות לסגור פסי ייצור; חברות שבונות מטוסים מעסיקות רבבות אנשים, ואף שליט לא רוצה מכת אבטלה ברזומה. אז הצרפתים פרשו השאירו את הבריטים ככוח מוביל. אלה ניצלו את העניין ובחרו שם: המטוס ייקרא טייפון - ע"ש מטוס בריטי ממלחמת העולם השנייה, כמיטב המסורת האנגלית לקרוא למטוסי קרב ע"ש פגעי מזג אוויר.
ואז, חצי שעה לפני חצות התשיעי בנובמבר 1989, פרצו המונים את חומת ברלין, והגוש הסובייטי התפורר עמה. עתה, הצורך בטייפון היה בעיקר פוליטי, והתזמון היה מושלם: עם קריסת בריה"מ, כבר לא יזדקקו האירופים לחסות האמריקאית - זמן מצוין להפגין זאת בקידום מטוס הקרב שלהם.
ואולם, גרמניה לא חשבה שזה כל כך מושלם; איחוד המדינה היה סיפור כל כך יקר, שההנהגה החליטה לסגת רשמית מהרפתקת הטייפון ב-1995. ואולם, הפרויקט כבר היה בשלב מתקדם מדי, והגרמנים התרצו לאחר שינוי סדרי העבודה מול יתר חברות קונצרן יורופייטר. ב-2003 נכנס המטוס לשירות, ואיזה מין מטוס הוא היה.
טייסים שבחנו את הטייפון בתחילת שנות האלפיים התקשו להרים את הלסת מהרצפה: הגנרל ג'ון ג'אמפר, מפקד חיל האוויר האמריקאי דאז, טען שזה מטוס הקרב הכי טוב שאי פעם טס בו. בערך שנה לאחר מכן טס הנ"ל גם ב-F22 רפטור המרשים של ארה"ב, ואמר שלמרות שלמטוס האירופי אין את החמקנות של הרפטור שמספקת יתרון, ביצועיהם דומים במידה רבה.
כ-70%, אחוז עצום מגוף הכלי עשוי סיבי פחמן בהרכבת שכבות, והמתכות בו הן סגסוגת אלומיניום-ליתיום, וקצת טיטניום; לו היה ה-F15 נבנה בשיטה זו, היה משקלו נמוך בכ-30%, אולי יותר.
מה קיבלנו? מטוס קרב קל ביותר, שחלקים בגופו גמישים יחסית, ומבנהו הבסיסי חזק מאוד. כשמוסיפים לכך זוג מנועים חזקים ביותר ומחשבי בקרת טיסה חכמים, מקבלים כלי זריז בצורה בלתי רגילה.
תא הטייס היה המתקדם ביותר בעולם: יותר מסכים ופחות לחצנים, ואפילו הפעלה בדיבור. כשלושים פקודות קוליות ידעה המערכת לזהות ביום השקתה, גם כשהטייס מתנשף תחת עומס G, צועק בפחד או מדבר בשפות שונות. כן, אם נדמה לכם שאפל המציאה את ההפעלה הקולית, דעו שיורופייטר היתה שם קודם.
מערכת ההגנה האוטומטית שלו איפשרה שחרור נורי הטעייה כיווני. הנורים נועדו לסנוור ולמשוך טילים מונחי חום, ומספרם מוגבל; שחרור חסכוני במקום השפרצת נורים לכל עבר היה משפר את שרידות הכלי.
המכ"מ ומערכת בקרת האש קיבלו רכיב קבלת החלטות, בדומה לפיתוחים רוסיים מתקדמים: טייפונים היו מסוגלים להעביר ביניהם מטרות ואפילו לבצע ירי אוטומטי. לצד המכ"מ, משתמש הטייפון גם במצלמת אינפרה-אדום גדולה ורגישה ביותר לאיתור מטרות - עוד טריק סובייטי שאומץ וסיפק יתרון בקרב.
כל הפיצ'רים הללו היו מצבי פעולה אפשריים, שלעיתים קרובות בכלל לא תכננו הצבאות להפעיל. מה ההיגיון? ובכן הטייפון היה כזה מין אובר-חוכם פשוט כי בכל פעם שאחת משותפות יורופייטר העלתה צורך או רעיון, זה לא היה רק בשביל לשפר את המטוס; כל מערכת חדשה שהציעה מדינה היתה, כמובן, מיוצרת אצלה בבית. וכך היתה יוצרת תעסוקה לאזרחיה, ויכולה לטעון שחלקה בפרויקט גדול יותר ולכן צריכה לקבל הנחות והטבות באפיקי סחר אחרים.
להערכת קונצרן יורופייטר, עיצוב המטוס איפשר פנייה חדה יותר משל המיג 29 והסוחוי 27. ולא רק: כשמשווים את הטייפון לדגמים המבצעיים המתקדמים ביותר של ה-F15 וה-F16, רואים שיש מה ללמוד מהאירופים.
לפי הערכות, לשלושתם טווח משימה דומה של 1,300 עד 1,500 ק"מ. הטייפון נושא תשע טונות של חימוש לעומת פחות משמונה ב-F16 ועשר ב-F15, וביצועיו טובים יותר: הוא מסוגל לטפס כ-318 מ' לשנייה, לעומת 250 ב-F16 ו-260 ב-F15, לשייט למטרתו במהירות על קולית ללא שימוש במבער האחורי ועוד.
השילוב בין משקל נמוך ומנועים אדירים מאפשר לטייפון להגיע מרגע שחרור הבלמים על מסלול ההמראה לשיוט במאך 1.6 בגובה 35,000 תוך פחות מ-150 שניות. כמו כן, בגלל החומרים מהם נבנה, חתימת המכ"מ שלו קטנה בהרבה - יתרון גדול בסביבה עתירת איומי נ"מ. נניח, אזור הכורים באיראן.
בעשור האחרון השתתפו מטוסי הטייפון בקרבות אוויר מדומים במסגרת תרגילים בינלאומיים משותפים של נאט"ו ומסגרות אחרות.
ב-2008 נערך בארה"ב תרגיל בו הפילה שמיניית טייפונים עשרות מטוסי קרב מדגם F16 ו-F18 ללא אבידות. בתרגיל אחר שנערך ב-2010 הפיל צמד טייפונים שמונה מטוסי F15. לאחרונה הושלם מבצע שקט של כוחות נאט"ו שנמשך ארבעה חודשים, במהלכו יורטו מפציצים של רוסיה שטסו מעל אסטוניה, ככל הנראה במשימות ביון. 21 פעמים הרקיעו טייפונים בריטיים לגובה טיסתם של הפולשים והבריחו אותם. כמו כן, הצליחו ליירט גם מטוסי מיג 31 וסוחוי 30 מתקדמים ביותר.
במובנים רבים, הטייפון הוא כל מה שמטוס הלביא של ישראל יכול היה להיות: כלי טוב יותר מהטובים ביותר, שמספק ליצרניו עצמאות מהתלות האמריקאית, ואף גורם לסקטור הנשק בארה"ב להזיע. למעשה, כשהבינו האמריקאים בשנות השמונים שהאירופים בונים כזה מין שלאגר, החלו לפזר F16 כסוכריות בבר-מצווה: כל מדינה עם אשראי מתאים קיבלה - פולין, יוון, הולנד, בלגיה - רק תקחו. קחו בזול ואל תקנו מקומי.
ונעבור לשאלת השאלות: למה ישראל לא קונה טייפון? אין הוא חמקן, אך חמקנים, סיפרתי פעם, נועדו לנטרל מערכי הגנה של האויב ולסלול את הדרך למטוסי תקיפה סטנדרטיים. למשל, מטוסי ה-F35 של ישראל מסוגלים להכות במערכי נ"מ של האויב, כדי שמטוסי ה-F16i יוכלו לפתוח קו חלוקה של פצצות ברחבי סוריה, לבנון או איראן. אבל הטייפון מהיר יותר, יעיל יותר, נושא יותר חימוש ובעיקר חכם יותר; למה שלא נאמץ גם אנחנו את האביר האפור?
כי כשאתה מדינת חסות של ארצות הברית, אתה קונה את מה שמתאים לה שתקנה. בכל הנוגע לביטחון, דולר סיוע הוא כמו תלושי שי לחנות אחת; ומה מוכרת החנות הזאת? F35, וואן סייז.
ככל שארה"ב תמכור יותר F35, כך יהיה לה זול יותר לייצר אותם, בטווח הארוך. היצרנית לוקהיד מרטין, חברה מבריקה וערמומית, פרשה את מערכי הייצור כך שצמצום הזמנות יפגע ברבות ממדינות ארה"ב. ולכן, נלחם השלטון האמריקאי על כל לקוח זר פוטנציאלי. ואנחנו? אותנו סופרים מראש בתור לקוח.
כמו כן, בניגוד לרוב מדינות העולם, ישראל תמיד מסובכת בצרות ביטחוניות, ונוטה להשתמש הרבה מאוד במטוסי הקרב שלה. האמריקאים מקבלים פה שניים במחיר אחד: גם מספקים תעסוקה לפסי הייצור בבית, וגם נעזרים בניסיון המבצעי של ישראל כדי להראות ללקוחות אחרים את איכות הסחורה. אנחנו, בהיעדר תיאור אחר, פשוט אולם תצוגה.
זה לא שהתוצרת האמריקאית גרועה; ה-F35 אמנם כולל תזמורת באגים שהפנטגון עצמו נאבק לתקן, אך התיקון הזה יושלם. המטוס יוכל למלא עבורנו את משימת גל ההפצצה הראשון וכולי. אבל התלות בארה"ב פשוט מגבילה את ישראל; לא מן הנמנע שטייפונים היו מספקים לצה"ל ערך רב.
ויש לא מעט קליינטים לערך הזה: לצד ארבע המדינות המפתחות, נמכרו טייפונים גם לסעודיה (שקנתה 72 מהם), ולאוסטריה, ומתקיימים מגעים מתקדמים לרכישות עם יוון, יפן, הודו ופקיסטן היריבות, דנמרק, ברזיל, בולגריה ושווייץ. לצד כל יכולותיו, מגיע הטייפון עם בונוס: קצת יותר עצמאות ביטחונית, משהו שמדינות אירופה בהחלט יכולות להרשות לעצמן.
וישראל? אלא אם מחר מתגלה באר נפט בלתי נגמרת בחולות ראשון לציון, נישאר בחסות אמריקאית וטייפונים יגיעו הנה רק במסגרת תרגילים בינלאומיים. טיסה נעימה!