הקברניט
מלחמת עולם בפחית: פצצת יום הדין והמתיחה האטומית
בתחילת הסיקסטיז החליטה ברית המועצות לשתק מפחד את ארצות הברית, באמצעות "צאר-בומבה" - הנשק הגרעיני הכי מחריד בהיסטוריה, ומפציץ מיוחד; האמריקאים טסו ממש אל תוך הפיצוץ עם מטוס מיוחד משלהם - אך במקום להיבהל, עשו משהו שהפחיד את העולם כולו
שלום, כאן הקברניט; בימי המלחמה הקרה פותחו כלי נשק בעלי עוצמות שקשה לתאר, ולרוב לא הופעלו מעולם. אבל לא הדבר עליו אספר לכם היום. זהו הנשק הגרעיני הכי מטורף שנבנה אי פעם, התפוצץ אי פעם וחכו שתשמעו מה עשה.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
- מסוק היסעור: הענק הירוק שהפך לגיבור טראגי
- מכוכב שביט לכוכב נופל: כך התרסקה מהפכת הסילון הבריטית
- אופס, ברח לי טיל: כשטייסים מפילים מטוסים בטעות
השנה היתה 1961 ופטסי קליין ובובי לואיס נאבקו על צמרת מצעד הפזמונים, אריק איינשטיין שיחק בסרטו הראשון (ביחד עם אביו, יעקב איינשטיין), וברית המועצות בנתה פצצה שתשנה את העולם. אף אחד לא ידע על קיומה, אך המודיעין האמריקאי העריך שהרוסים בונים משהו גדול ושקריטי לנטר את ניסויי הגרעין שלהם. ונמצאה דרך מאוד מיוחדת לעשות זאת.
סיפורנו מתחיל ב-30 באוקטובר; השעה היתה 11:30 והשמיים - בהירים ונאים; מטוס JKC135 אמריקאי, אות קריאה "ספיד לייט בראבו", שייט בניחותא בגבול ברית המועצות באוקיינוס הקרח הצפוני - אזור נידח ביותר המכונה "האף היבש", ומשמש כמטווח גרעיני.
ספיד לייט בראבו, מטוס ייעודי לאיסוף דגימות פיצוצי גרעין צילום: SDASM
היה זה מטוס מאוד מיוחד, שמשימתו חקר ניסויי גרעין, והיא פעלה באופן הבא: הוא טייל בקרבת אזור ניסויים ידוע, וברגע שמערכותיו קלטו פיצוץ אטומי מרוחק, מיד פתח מנועים ורץ במלוא הסילון אל תוך פטריית העשן הגרעינית, ותאים מיוחדים בגופו אספו דגימות שונות כדי ללמוד על הפצצה שהתפוצצה. מיד לאחר מכן, ברח המטוס בחזרה לשטח ידידותי, לפני שיספיקו מטוסי יירוט להגיע ולהכיר לו אינטימית את אדמת ברית המועצות.
המטוס מוגן בחומרים נגד קרינה כדי שאנשיו לא יתפוררו, והמשימות הללו נחשבו לבין המסוכנות ביותר שהוטלו אי פעם על צוותי אוויר; ה-JKC135 היה בעצם גרסה של בואינג 707, לא משהו שיכול להגן על עצמו או לחמוק למטוס יירוט שהמריא בזמן. ההישרדות התבססה על העובדה שהניסויים נערכו באזורים נידחים ביותר, ללא בסיסי חיל אוויר סמוכים.
פטריית פיצוץ אטומי צילום: גטי אימג'ס
בכל מקרה, אנשי ספיד לייט בראבו ידעו שסביר יותר שלמרות הכוננות, אף ניסוי גרעיני לא ייערך באותו יום, ותוך כמה שעות כבר יחזרו לבסיס ויאכלו ארוחה הגונה. בעודם שוקדים על המפות והמסכים, התחילו כל המכשירים לצרוח בבת אחת. המחוונים הראו תנועת אוויר, גל הלם שעומד לפגוע במטוס.
הצוות לא התרגש; הוא היה מיומן במצב והיה ברור שהמטוס יקפוץ קצת, ואז יצא לעבר נקודת הפיצוץ. אבל זה היה גל אחר; ה-JKC135 מטוס גדול, אבל גל ההלם הזה תלש אותו מהשמיים כמו נוצה ברוח. הטייסים נאבקו לייצב אותו וכשהצליחו, הפנו את ספיד לייט בראבו לעבר "האף היבש". וזה מה שהם ראו.
הפיצוץ האטומי הכי גדול בהיסטוריה, ממרחק של מאות ק"מ צילום: sputnik
מולם עמדה פטריה גרעינית כל כך גדולה, שראו אותה ממרחק של מאות ק"מ, והיא טיפסה לגובה והתנשאה מעל למטוס, כאילו איימה לבלוע אותו. צוות ספיד לייט בראבו בלע את הרוק, והתקדם לעבר הפיצוץ, שעה שכל המכשירים רושמים ערכי קרינה לא הגיוניים.
כשעבר המטוס בתוך העננה, חלק ממכשירי המדידה נכנעו לקרינה והשתבשו - רמות כאלה אף אחד עוד לא מדד. כמה שעות לאחר מכן, כשנחת בבסיס, נדהמו כולם: הקרינה היתה כה פראית, שהציפוי של ספיד לייט בראבו פשוט התפורר, אנטנות נשברו, והפטריה כמעט טרפה את האווירון על יושביו.
פיצוץ לא שגרתי (אילוסטרציה) צילום: globalsecurity,USAF
מיד נפתחה חקירת חירום: מה פוצצו הרוסים שם? באיזו עוצמה הנשק, ומתי יהיה מבצעי? טובי המומחים של ארצות הברית התעמקו בכל פיסת מידע, ולמדו את האמת המזעזעת: הרוסים פיתחו והפעילו פצצת מימן בעוצמת 50 מגה-טון. והנשק הזה קיבל את השם ההולם "צאר בומבה"; מלך הפצצות.
בקצרה, פצצת מימן היא פצצת אטום על סטרואידים, דבר שמאוד מסובך לפתח ולהפעיל; בעוד פצצת אטום רגילה נשענת על ביקוע אטומי, פצצת מימן עובדת בשני שלבים: הראשון הוא היתוך שמייצר טמפרטורה גבוהה מאוד, והשני הוא מיכל של מימן דחוס שסופג את העוצמה הזאת ויוצר תגובת שרשרת אטומית חזקה יותר, בשיעור של בערך פי 500.
תצלום אווירי של מנהטן, עליו השוואת איזורי הרס מוחלט של פצצת אטום ממוצעת, אל מול פצצת מימן ממוצעת צילום: USDOE
ופצצה בעוצמת חמישים מגה-טון פירושה פיצוץ שמקביל לחמישים מיליון טון של חומר נפץ סטנדרטי בנקודה בודדת. לשם השוואה, במלחמת העולם השנייה כולה הטילו בעלות הברית על אירופה פצצות במשקל כולל של 2.7 מיליון טון. הסובייטים בנו בעצם, מלחמת עולם בפחית.
ומה יכולה פצצה כזאת לעשות? סילחו לי, אך נשתמש בישראל כדוגמה: אם דבר כזה מתפוצץ בתל אביב, לא רק שלא ישאר ממנה כלום; בניינים בכפר סבא וביבנה יפלו כמו לגו, אנשים יקבלו כוויות בדרגה שלישית גם בירושלים וגם בעזה, וחצי מהמדינה תזדהם בקרינה קיצונית שתגרום לכולנו לעבור לגור בנגב. מי מאיתנו שישרוד את החגיגה הזאת, כן? לליבת הפיצוץ טמפרטורה חמה יותר משל פני השמש, היא תצית בבת אחת שריפות בין הירדן לים, ותשנה לגמרי את האקולוגיה בארץ. זה נשק בעוצמה פי 1,570 מהפצצה שמחקה את הירושימה, נשק שנועד להפחיד כל מדינה לכדי כניעה. זאת, בעיקר מהסיבה שהוא לא נועד להיות יחיד מסוגו; דמיינו שבמקום אחת, מפילים עשר כאלה על ריכוזי אוכלוסיה. אין, אין מדינה בעולם שיכולה לשרוד דבר כזה.
נקודת הפיצוץ: כיכר מירי אלוני באלנבי פינת שינקין. גם בירושלים יהיו נזקים צילום: nuclearsecrecy
עד כה, דיברנו על הצד האמריקאי של הסיפור. מה על הצד הרוסי? ובכן, כאן הדברים מתחילים להיות באמת מפחידים. בסוף שנות החמישים הבינה בריה"מ שלארה"ב יש יתרון טכנולוגי וכלכלי שיהיה מאוד קשה להביס. ולכן, להיכנס איתה למלחמה ממושכת יהיה רעיון רע (יפן ניסתה וזה נגמר רע עבורה). לא, צריך לפתח כלי נשק שיהיו כל כך קיצוניים, שהאמריקאים בעצמם יתאמצו כדי להימנע ממלחמה. איך מפחידים את האמריקאים? הצאר בומבה היתה הרעיון האחרון.
לפניה, היו שני אפיקי פיתוח עיקריים. הראשון היה ה-N1, טיל שילוח חללי באורך מאה מ', שנועד לשגר חללית מאוישת לירח - אך גם פצצות מאוד גדולות אל צפון אמריקה. השני היה ה-T15, טורפדו אטומי באורך 20 מ', אותו תוכננה לשאת צוללת סודית ענקית. והדבר הזה היה אמור להתפוצץ בעוצמה אדירה בנקודה שתגרום לתגובה ססמית - רעידת אדמה - ולצונאמי שיכה בחופי ארצות הברית. כן, שני אלה נשמעים כמו תוכניות של הרעים מסרטי ג'יימס בונד והם בוטלו. למה? כי הטיל הענקי כשל בצורה כמעט קומית (עליה אספר לכם בטור נפרד) וכי הרבה יותר קשה לגרום לרעידות אדמה ממה שחשבו הסובייטים (והם חשבו על זה הרבה; אפילו ניסו לפתח רכב-חפרפרת שקודח ונע מתחת לקרקע).
אילוסטרציית כלי רכב תת קרקעי צילום: sony pictures
ולכן, הלכו על פשוט: פצצת מימן "רגילה", אך גדולה בהרבה מכל מה שקיים או הגיוני שיתקיים. במקור נבחן פיתוח פצצת 100 מגה-טון, אך הוחלט ללכת על פצצת 50 מגה-טון במחשבה שזה מפחיד מספיק. הרוסים, אגב, לא תכננו לבנות ערמות של פצצות כאלה. רק לפוצץ אחת או שתיים כדי להפחיד את האמריקאים, ולתת להם לחשוב שיש ברוסיה בונקר מלא בהן. זה היה נשק תעמולה, טריק מפחיד נטו.
העניין הוא שאם יש לך פצצת יום הדין אבל אין לך איך להביא אותה לאויב, אין לך כלום. ובימים ההם אף טיל לא היה מסוגל לשאת נשק כל כך גדול (מה גם שהטילים היו מאוד לא אמינים, ואם יש דבר אחד שאתה לא רוצה שיתפוצץ אצלך בבית, הרי זה צאר בומבה). כדי שהאמריקאים יאכלו את הבלוף, חייבים להטיל את הפצצה ממטוס.
נעים להכיר, צאר בומבה (דגם) צילום: globalsecurity
וכאן נקרא לדגל אנדריי טופולב. הוא היה אחד מגאוני התעופה הכי גדולים ומשפיעים בבריה"מ, ומומחה עולמי למטוסים גדולים. המפציץ האטומי המוביל של בריה"מ, הטופולב 95, נדרש לשאת את הסופר-פצצה החדשה. ואנדריי טופולב הסתכל על נתוני הפצצה, על מפרט המטוס שלו ואמר חבר'ה, אין שום סיכוי שזה ייכנס: פצצת הצאר היתה במשקל 27 טון, באורך של שמונה מ', בקוטר של 2.1 מ' ובצורה שלא התאימה לאף אווירון בעולם.
ואולם, אנחנו מדברים על ברית המועצות, בה מהנדס שמוותר לעצמו יכול בקלות לקבל רילוקיישן לאי מושלג ביחד עם המשפחה שלו, לדיאטת קרח ועבודות פרך. אז טופולב שינס מותניו והחל לתכנן את המטוס מחדש.
מפציץ טופולב 95 באוויר צילום: USAF
הטופולב 95 קיבל גרסה שנקראה V ובה הוסר ממנו כל גרם עודף כדי לאפשר את נשיאת הפצצה, הוסרו דלתות תא הפצצות, והותקנו רכיבים לחימוש ובקרת הנשק המיוחד. התוצאה היתה מפציץ שיכול לשאת אשכרה להמריא ולהטיל צאר בומבה. פשוט לא ממש יכול לשאת אותה לקרב.
הטופולב אמנם נועד לשאת חימוש גם בתא פנימי אך גם מחוץ לו, כמו טילי שיוט מגודלים - אך הם היו אווירודינמיים בהרבה. וצאר בומבה בלטה מגוף המטוס בצורה ששינתה את איזון המשקל ופגמה בביצועים (ובעיקר בטווח), מערכות הגנה רבות הוסרו, ובעצם היה זה הטופולב 95 הכי פגיע בצי. אבל כאמור, הרוסים רצו רק להפחיד את האמריקאים - שמצידם, לא היו יכולים לדעת שהמטוס כל כך מוגבל ובעייתי.
המפציץ המסכן נצבע בלבן, כדי שיחזיר במעט את ההבזק הגרעיני העצום צילום: rosatom
וכך יצאה לה המשימה. טופולב 95V בודד, ולצידו מפציץ טופולב 16 שנשא ציוד מדידה ומצלמות לתיעוד הפיצוץ. השניים הגיעו לאזור הניסוי בשעה 11:30 והטילו את הפצצה לאחר שתי דקות. הצוותים ידעו שהם יצאו למשימה מסוכנת ביותר: על המטוסים שלהם לא היה מיגון נגד קרינה, ולפי מקורות ארגון האמנה לאיסור ניסויי גרעין, לטייסים והטכנאים המסכנים הללו ניתן סיכוי הישרדות של 50%.
הפיצוץ היה בגובה 14,000 רגל לערך, בדיוק מעל לגבעה שהוגדרה כמטרה. צאר בומבה הוטלה עם מצנח האטה, שאיפשר למטוסים להתרחק יותר ממאה ק"מ משם. ועדיין, גל ההלם פגע בהם בעוצמה כזאת, שפשוט נפלו מן השמיים; במאמץ איתנים הצליחו הטייסים להשתלט עליהם ולנחות בשלום. ניתוח סובייטי של הפיצוץ גילה שהעוצמה היתה 58.6 מגה-טון, יותר משתוכנן במקור - ושהשפעותיו היו הרבה מעבר למצופה.
צאר בומבה יוצאת לדרך. שימו לב לגודל הפצצה ביחס למטוס צילום: rosatom
במרחק 55 ק"מ משם עמד הכפר הנידח סוורני, שכל הבתים בו פשוט נמחקו. גל ההלם גרם לקריסת בתים מאות קילומטרים מנקודת הפיצוץ, וחלונות נשברו גם במרחק 900 ק"מ. החום מן הפיצוץ הורגש היטב במרחק מאות ק"מ ולפי הערכות, היה יכול לגרום לכוויה חמורה ממרחק של יותר ממאה ק"מ.
תצלום הפיצוץ מהקרקע צילום: sputnik
הפיצוץ יצר גל הלם שהקיף את כדור הארץ שלוש פעמים ופולס אלקטרומגנטי רב עוצמה ששיבש תקשורת רדיו בכל צפון היבשת במשך שעה תמימה. ונקודת הפיצוץ עצמה? הגבעה נעלמה והפכה למכתש, למרות שהפיצוץ ארע ארבעה ק"מ מעליה. האדמה בסביבתה נצרבה למקשה אחת שלא מאפשרת חלחול מים. ועד היום נמצא שם אגם, האגם הכי רדיואקטיבי על פני כדור הארץ, שלידו נהר פריפיאט בצ'רנוביל הוא המעיין של סן פלגרינו.
נקודת הפיצוץ בימינו. מה אגיד לכם, לא כדאי להתרחץ במים האלה צילום: warhistoryonline
האם עבדה המתיחה של הרוסים? כן; ארה"ב בהחלט נבהלה. אך האם הפיצוץ האימתני הזה גרם לארה"ב לשקשק ולהיזהר מצחצוחי חרבות עם הגוש הסובייטי? חד משמעית לא.
ארה"ב הבינה שהרוסים מוכנים להגדיל את ההימור שלהם עם מגה-פצצות, והצהירו רשמית על אסטרטגיית הרתעה שנקראת "השמדה הדדית מובטחת" (באנגלית, MAD; כמה מתאים!) ובליבה יכולת מכה שניונית. הרעיון הוא שלא משנה מה תזרוק ברית המועצות על האמריקאים, יוכלו להחזיר לה מכה אחת אפיים. זאת, באמצעות מפציצים שפרוסים ברחבי העולם עם פצצות גרעין, ואף מסתובבים באוויר ומחכים לפקודה - ובאמצעות צוללות חמושות בנשק גרעיני. ובעוד מדינה היא דבר שנוטה להישאר במקומו, מטוסים וצוללות מסתובבים ולך תדע היכן הם. אם לא השמדת את כולם בו זמנית, האויב יוכל להכות בך חזרה - ומה לעשות, אין בעולם מדינה ששונאת מדינה אחרת יותר משהיא רוצה להמשיך ולהתקיים.
מפציץ B52 אמריקאי. תחתיתו לבנה כדי להחזיר הבזקי פיצוצים צילום: Wikimedia
תפיסת MAD יושמה חלקית עוד בשנות החמישים, ועתה הפכה לאסטרטגיית הרתעה רשמית. ותחתיה, הרשתה לעצמה ארה"ב לעשות מה שבא לה: באותה שנה הציבה טילי קרקע-קרקע גרעיניים בסיגיל שבטורקיה, מה שדחף את בריה"מ להציב בעצמה טילים בקובה בשנה שלאחר מכן; ארה"ב ריכזה כוחות בדרום וייטנאם מ-1964 והתערבו בקרבות עם צפון וייטנאם הקומוניסטית עד למצב של מלחמה מלאה; ובנוסף, השקיעו האמריקאים בפיתוח מטוסי יירוט, טילי נ"מ וטילים בליסטיים חדישים.
בשלב זה הבינו הסובייטים שפצצת הצאר היתה יותר מדי, ורק הדגישה את עוצמת המערבולת האטומית אליה נשאבו שתי המעצמות: כדי לאיים על היריב חייבים להשיג עוד פצצות אטום, לשים אותן על עוד אמצעי שילוח, להציב אותם ביותר יחידות, לפרוס אותן על יותר שטח ועוד.
צוללת טילים רוסית שנפגעה בתאונת דליפת דלק מאחד הטילים הגרעיניים שלה צילום: USN
מעבר להשקעה הכספית האסטרונומית (שיש אומרים שהיתה גורם משמעותי בקריסת בריה"מ), המערבולת התחילה לפורר את השפיות העולמית: כשיש הרבה יותר נשק גרעיני, שנמצא גם ברמת האוניה הבודדת או המטוס הבודד, יש סיכוי גדול בהרבה שאיזה קצין מבוהל או שטוף-מוח יחליט שהוא עומד להציל את המולדת ויתחיל בכוחות עצמו מלחמת עולם. במצב כזה, כל פצצה אטומית היא "נשק יום הדין"; וכשהמעצמות קלטו את זה, החלו להניע הסכמים להגבלת הניסויים הגרעיניים, צמצום של מספר הטילים, והמגמה הזו נמשכה גם לאחר קריסת ברית המועצות.
כיום אין לאף אחד סופר-פצצת אטום; הייתי שמח לספר לכם שזה בגלל שהאנושות התבגרה והבינה שמוות גרעיני המוני הוא פשוט טירוף - אך לצערי פשוט נמצא נשק יעיל יותר. טיל בליסטי בעל ראשי נפץ גרעיניים מתפצלים (MIRV) מסוגל לגרום למספר פיצוצים אטומיים בו זמנית, ולהשיג את אותו אפקט מאיים של הרס, זיהום בקרינה וניטרול תשתיות של מדינה במכה אחת. אני מקווה שכלי המשחית הללו יעברו מכני השילוח למוזיאונים כמה שיותר מהר, והפעם - בגלל שקיבלנו שכל ולא בגלל שהומצאה מכונת מוות אפקטיבית יותר. טיסה נעימה!
