הפנתר הכחול: מלאך שומר בשמי הגיהנום הקוריאני

שלום, כאן הקברניט; יש הרבה מטוסים שהלכו לאיבוד בין דפי ההיסטוריה, אפילו אם יוצרו בהמונים, שינו את העולם או נקשרו בשמותיהם של אנשים אדירים. ואתם יודעים מה? אני לא מוכן שה-F9F יהיה אחד כזה. מטוס קטן עם מזל לא רגיל.

סיפורנו מתחיל בקיץ 1946, באחת הסביבות הכי פסטורליות שניתן לדמיין: מול חופי אי טרופי מהמם, עם רוח בוקר נעימה שמלטפת דקלים שקופים משחקים בין ענפיהם, מים צלולים מלאי דגים צבעוניים - גן עדן עלי אדמות.

בשעה תשע לחץ מישהו על כפתור ופיצוץ אטומי קרע את השלווה בפטריה לוהטת עצומה, ששרפה את כל הפסטורליה הזאת: ניסוי "הצטלבות דרכים" יצא לדרך. צי ארצות הברית ניהל אותו בעצבנות; עבור האדמירלים הוא היה חשוב יותר מהניצחון על היפנים, הנאצים או הסובייטים.

הפיצוץ האטומי מול האי הפסטורלי-לשעבר צילום: USN

אוניות ניסוי קרוסרודס תחת הפטרייה הגרעינית צילום: US ARMY

הזרוע הארוכה החדשה: מטוסים ולא אוניות. מפציץ B29 צילום: שאטרסטוק

תרשים מטוס הפנתר צילום: USN

שני אבות הטיפוס של הפנתר באוויר צילום: USN

הפנתר נולד בתזמון בעייתי: טכנולוגיות הסילון טרם עברו מהחיתול לסיר, והמנועים היו חלשים וזוללי-דלק. למעשה, רוב מטוסי הסילון עוצבו לפי עקרונות שהתאימו יותר למנועי בוכנה. גראמן רצתה לתת לפנתר כנפיים משוכות לאחור, ממש רצתה - אך המטוס היה כבד מדי ביחס לעוצמת המנוע שלו, ועם כנף כזו הביצועים בגובה נמוך היו פחות טובים. במאמציה, הצליחה גראמן להכניס לפנתר שלל טכנולוגיות מדף מודרניות, וליצור כלי נוח ואף יעיל למדי.

מטוס פנתר על נושאת מטוסים, כנפיו מקופלות כדי לחסוך במקום. שימו לב לתותחים בחרטום צילום: USN

כשנחתו חיילי ארה"ב בחצי האי הקוריאני, גילו מהר מאוד לאיזה גיהנום הם נכנסו: תא שטח הררי ביותר הקל על הנחת מארבים והקשה על שינוע כוחות ואספקה - והאויב הכיר אותו היטב. בכל יום ספגו חיילי ארה"ב ובנות בריתה אבדות קשות, שרק התרבו.

חיילי ארה"ב בקוריאה צילום: USMC

המענה המיידי לקריאות העזרה התבסס על מטוסי F84 של חיל האוויר שהמריאו מבסיסים ביפן והסביבה. רק מה? עד שהגיעו לשטח קוריאה, היו קצרים בדלק; זמן המשימה מעל שטח קוריאה נע בין עשר דקות לרבע שעה - לא מספיק זמן גם להגיע לאזור המותקף, גם לחוג מעליו ולמצוא את המטרה וגם לתקוף אותה בדייקנות. פעמים רבות ראו החיילים המותקפים איך מגיעים מטוסי חיל האוויר, חולפים מעליהם, זורקים פצצות על הגבעה הלא נכונה ונעלמים.

האדמירלים התרגשו, איך אומרים, ברמות של כלה: זה הצ'אנס של הצי להוכיח כמה חיוני הוא יכול להיות. הפנתרים שלו התאימו למשימה הדחופה בצורה מושלמת - גם בגלל קרבת נושאות המטוסים לחוף, וגם בגלל עיצוב המטוס עצמו.

פנתרים בשמי קוריאה צילום: USN

הפנתר שאג בשמי קוריאה, ועשה לצי יחסי ציבור של פעם בחיים: כל חייל בקוריאה למד לזהות את הפנתר, שנבדל בצבעו הכהה מגופם הכסוף של מטוסי חיל האוויר - ולדעת שזה חיל הים שהציל את חייו. מהר מאוד הופנו תקציבים להצטיידות בפנתרים, ומפעלי גראמן פלטו אותם בקצב של מאפיה בחנוכה; יוצרו יותר מ-1,300 יחידות.

פנתר תוקף גשרון בצפון קוריאה, עם מעצורי אוויר פתוחים בגחונו; שימו לב לעננת העשן מתחת לכנף שמאל - זהו ירי רקטת HVAR צילום: USN

הפנתרים הפתיעו כשנכנסו לזירה מטוסי מיג 15, שעל הנייר התעלו עליהם בכל דבר. המיג טס גבוה יותר, טיפס מהר יותר, פנה חד יותר, ונשא חימוש כבד יותר. נתעכב עליו לרגע: שני תותחי 23 מ"מ ותותח 37 מ"מ יכולים לקרוע לגזרים כל יריב אמריקאי ממש בפגיעה אחת.

ב-9 בנובמבר 1950 נפגשו באוויר שני המטוסים הללו, כשרביעיית פנתרים תקפה גשרים על נהר יאלו, והותקפה בידי כוח מיגים שהוטסו בידי צוותים רוסיים. הרוסים שלחו את אנשיהם לסייע למדינות סובייטיות בהדרכה, ולעיתים קרובות גם בלחימה בפועל - כדי לבחון את יכולותיהם מול ארה"ב ושותפותיה (בסבנטיז זה קרה גם בישראל).

איור פנתר ומאחוריו מיג 15 צילום: scalemates

ואולם, לעזרת הכוח המותקף נחלץ סיור פנתרים אחר, ששניים ממטוסיו התיישבו על המיג המוביל כשיצא מתוך ענן, וקצרו אותו באש 20 מ"מ. זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שמטוס סילון מפיל מטוס סילון בקרב שכולו סילוני.

פעמים רבות אחרות היו אלה הפנתרים שהופתעו ונפגעו, אך אז התברר שזה לא מטוס רגיל. הארכיטקטורה הפנימית הקלה על הגנת מערכות קריטיות, ופנתרים חזרו גם אחרי פגיעות רבות מתותחי המיגים. המקרה האהוב עלי הוא קרב אוויר חריג בו טייס פנתר אחד הביס שבעה מיגים - ונחת עם 263 חורי פגזים (סיפור מאוד מיוחד, שיובא בטור משלו).

מיג 15 שנפגע מאש פנתר צילום: USN

אבל ככל שהתקדמה המלחמה, הסתבכו העניינים: עומס התקיפות העצום הצריך הרבה טייסים, הרבה יותר ממה שהיה לצי. מה עשה? פנה אל כל משוחררי מלחמת העולם השנייה, שכבר התחילו חיים באזרחות, וקרא להם לחזור לשירות.

רבים הגיעו ועברו הסבה זריזה ביותר להטסת מטוסי סילון - אמנות חדשה ורגישה. עד כדי כך, שמסלול ההכשרה לא כיסה הרבה בעיות עוד לפני שקוריאה הפכה למלחמה אמריקאית.

פנתר על מעלית נושאת מטוסים צילום: USN

הצי עבר שינויים רבים - בין השאר, בנהלי תקשורת ובטיחות - והטייסים שחזרו לשירות לא התמחו בהם. התוצאה: תאונות שרשרת בשרשרת, ממש בכל שבוע.

בעיקר בנחיתות; טייסי פנתר באו בזווית שטוחה מדי, ופשוט עברו את סיפון נושאת המטוסים ישר למים. במקרים אחרים באו מהר מדי או טעו - והתנגשו בספינה עצמה.

פנתר מתנפץ על דופן נושאת המטוסים מידוויי. הטייס, ג'ורג' דאנקן, נפצע אך החלים וחזר לשירות צילום: USN

במקרה אחד, התרסק פנתר אל תוך שורת פנתרים אחרים שעמדו על נושאת מטוסים. עכשיו, כל תאונה מנטרלת את סיפון הנחיתה עד שיחולץ הטייס לפני שיבואו הכרישים - ובאוויר ישנה אוטוסטרדה של מטוסים שפשוט נעצרת.

בהרבה מקרים הגיעו הטייסים לנחיתה ממש על טיפות הדלק האחרונות, או עם פנתרים פגועים; ואז גילו שסטיבי מהטייסת השכנה בא נמוך מדי, התרסק, והם צריכים איכשהו להישאר באוויר לפני שתדרוס אותו משחתת.

פנתר שהגיע מהר מדי לנחיתה, ומתנגש בליין פנתרים בקצה האוניה צילום: USN

חוסר השליטה בנהלים הוביל גם לפאדיחות לא-קטלניות: אנשי הפנתר הרבו לנחות על האוניה הלא נכונה. כשיש כל כך הרבה מטוסים באוויר ונושאות מטוסים במים, ורשתות קשר דומות בהן מדברים דומה, זה די טבעי. הטייסים סלחו זה לזה על הבלבול - אך לא אנשי הגף הטכני; כל מטוס שנחת על אוניה לא-לו עבר זובור גרפיטי כפי שרואים פה.

חביבי, אתה בשכונה הלא נכונה צילום: sierrahotel

הפעם לא יכריעו. מפציצי B29 אמריקאיים בקוריאה צילום: USAF

כשהתערבה סין במלחמה, לא ידעו בעלות הברית כיצד להתמודד עם המתקפה: מאות אלפי לוחמים שהולכים ברגל, מעבירים אספקה על הגב ולא רק במשאיות, הם משהו שאם לא מצאת אותו, לא תוכל לעצור מן האוויר.

פנתרים באוויר צילום: USN

כשהסתיימה המלחמה, לא הוכתר מנצח בקוריאה; כחמישה מיליון חיילים ואזרחים נהרגו, והגבול נשאר כשהיה. אך חיל הים האמריקאי חזר הביתה עם שיר בלב. תקציב הצי צומצם פחות ואף והחלה בנייתה של סדרה חדשה - נושאות מטוסים עם סיפון משופע, שהיו הכי גדולות בעולם. ואף אחד, אף אחד בוושינגטון לא טען שוב שנושאות המטוסים מיותרות.