עם עובדות אפשר להתווכח
העיתונאי האמריקאי פרהד מנג'ו כתב ספר מטלטל על "העולם שאחרי העובדות": אין ספור ערוצי מידע מספקים היום אין ספור גרסאות של המציאות, וכל אחד בוחר את זו שהוא מעדיף. עובדה?
12:1711.12.08
המפסידים הגדולים במערכת הבחירות האחרונה בארצות הברית לא היו ג'ון מקיין והמפלגה הרפובליקנית; את המכה האמיתית ספגו העובדות, האמת - והניסיון הלא פופולרי לאתר אותן. בכמה מרגעי המפתח של הקמפיינים נהפכו בדיות שונות לאמיתות משמעותיות. אימיילים ואתרים אנונימיים טענו, לדוגמה, כי סגנית המועמד הרפובליקני לנשיאות שרה פיילין מעמידה פנים שהיא אמו של תינוק שילדה בעצם בתה בת ה־17. השמועה הופרכה מהר, אבל הנזק נעשה: פיילין נהפכה לבדיחה.
ריבוי ערוצי המידע הופך את צרכני התקשורת לצרי אופקים יותר מבעבר. מנג'ו פרהד מנג'וּ נכנס לעידן הזה לפני ארבע שנים. מנג'ו (29), עיתונאי אמריקאי, כתב אז במגזין המקוון המשפיע "Salon" והתמקד בסיקור הבחירות בארה"ב ב־2004. "כשקוראים שלחו לי אימיילים עם תלונות על הסיקור, ראיתי שהם לא חולקים רק על הדעות שלי אלא גם על עובדות של ממש שציינתי", מספר מנג'ו בראיון ל"כלכליסט". הוא החליט לבדוק את הנושא, על ההיבטים הפוליטיים והפסיכולוגיים שלו, וכתב את הספר "אמיתי מספיק: איך לחיות בעולם שאחרי העובדות" ("True Enough: learning to live in a post fact society"), שיצא השנה.
גם המנצח ברק אובמה, שידע לרתום את האינטרנט לניצחונו, הפסיד שם בכמה קרבות. אימייל שרשרת, אחד מרבים, טען כי אובמה קיבל חינוך מוסלמי דתי; גם השמועה הזאת הופרכה, אבל המשיכה לגרום נזק תדמיתי שעדיין לא תוקן. הדוא"ל הזה ושמועות אחרות שכנעו לא מעט אמריקאים, שבטוחים כי אובמה עצמו מוסלמי.
עבור השמאל האמריקאי הפרשה הזאת היא חזרה כואבת לטראומה של 2004, אז הבחירות הוטו משמעותית בשמועה שהחלה ברשת: קבוצה של ותיקי חיל הים טענה כי ג'ון קרי, המועמד הדמוקרטי שהתמודד מול ג'ורג' בוש, שיקר בנוגע לשירות הצבאי שלו במלחמת וייטנאם. אלה היו אזרחים מן השורה שלא הביאו כל ראיות לטענות שלהם, אבל הם פשוט חזרו על הדברים שוב ושוב עד ששכנעו מספיק אנשים.
ברוכים הבאים לעידן החדש, שבו האמת זמינה לכולם באמצעות האינטרנט, אבל אף אחד לא טורח לחפש אותה. עידן שבו ריבוי מקורות המידע גורר גם ריבוי אמיתות, ומאפשר לכל אחד לינוק את ה"עובדות" שנוח לו להאמין בהן מכלי התקשורת שתואמים את השקפת עולמו. עידן שבו המציאות כפי שהאזרחים רואים אותה מכופפת את ידי המציאות כפי שהיא באמת. העידן שבו האמונות הרגו את העובדות.
עובדה מס' 1: אפשר להתווכח על העובדות
ריבוי ערוצי המידע הופך את צרכני התקשורת לצרי אופקים יותר מבעבר. מנג'ו העבודה המקיפה של מנג'ו בדקה איך חילוקי הדעות נהפכו לחילוקי העובדות כמעט בכל התחומים, והוכיחה כי ריבוי ערוצי המידע אינו מרחיב דעת, אלא דווקא הופך את צרכני התקשורת לצרי אופקים יותר מבעבר. המשוואה פשוטה: כשיש יותר מקורות מידע - מערוצי חדשות מוטים פוליטית דרך בלוגים חסרי אחריות ועד אימיילים ויראליים - קל לכל אחד למצוא את אלה שמתאימים לדעותיו. וכשהוא דבק בהם, הוא לא נחשף לדעות אחרות או לעובדות שעלולות לאתגר את תפיסת עולמו. הנוחות הזאת משאירה כל אחד לא רק עם השקפת העולם שלו - אלא גם עם תמונת מציאות חלקית, שלא לומר מעוותת.
"אנחנו חיים בתקופה שבה אנשים חופשיים להאמין בעובדות הפרטיות שלהם", הוא אומר. "יש לזה השלכות נרחבות על איך שהפוליטיקה עובדת ועל איך שהחברה עובדת. כבר אין עונש למי שמשקר, ולכן אנחנו רואים שקרים מזעזעים יותר ויותר".
מנג'ו עוסק ברוח התקופה, אבל יודע שלא בדיוק מדובר בעניין חדש. "הנטייה לשמוע חדשות שמוצאות חן בעינינו ולהימנע מחדשות שאינן מוצאות חן לא מאפיינת את העידן הדיגיטלי, זאת תכונה אנושית בסיסית. אבל לפני האינטרנט לא יכולנו ליישם את הדחפים האלה. בעבר היו בארה"ב שלוש רשתות טלוויזיה ומספר מוגבל של עיתונים ותחנות רדיו. עם מגוון גופי החדשות והבלוגים שיש עכשיו פתאום אנחנו יכולים לבחור לשמוע רק חדשות שמתאימות לאמונות שלנו. מישהו יכול לומר דברים שאפשר להוכיח בבירור שהם לא נכונים - והתומכים שלו כלל לא יראו את המידע הסותר".
בעולם כזה, האמת מתמסמסת - ותחתיה פורחת ה"אמיתיות". את המושג "Truthiness" תבע הסאטיריקן האמריקאי סטיבן קולבר, והוא מתייחס למידע אינטואיטיבי ולא מבוסס, או מידע שאנחנו שמחים לקבל פשוט כי נוח לנו - ולא משום שהוא באמת נכון. "פעם כל אחד היה רשאי להחזיק בדעה משלו, אבל לא בעובדות משלו. זה כבר לא המצב", אמר קולבר ב־2006 - השנה שבה "אמיתיות" נבחרה למילת השנה באנגלית.
עובדה מס' 2: ההתחממות הגלובלית היא רק שמועה
דוגמה מובהקת ל"אמיתיות" היא זאת שמשאירה את חיילי ארה"ב בעיראק. אחת העילות למלחמה שם היא המעורבות של סדאם חוסיין במתקפת הטרור של 11 בספטמבר; עילה אחרת היתה הנשק להשמדה המונית שסדאם חוסיין מחזיק. הבית הלבן כבר נסוג, עם זנב בין הרגליים, מהטענה השנייה, והטענה הראשונה מעולם לא הוכחה. זה לא מפריע לשליש מהאמריקאים להאמין שסדאם הפיל את מגדלי התאומים, ולחצי מאזרחי ארה"ב לחשוב שאכן היה לו נשק להשמדה המונית, על פי סקרים שמנג'ו מצטט בספר. הוויכוח הפנימי בארה"ב, אם כן, חרג מזמן ממאבק הדעות - אם צריך לסיים את המלחמה שם - למאבק על העובדות שברקע המלחמה.
לא שהם בהכרח טורחים להיאבק על העובדות; כל אחד חי עם אלה שמתאימות לו, בלי לנסות להוכיח אותן או לשכנע איתן. מכון המחקר והסקרים פיו מצא לפני כשנתיים שמצביעי שמאל ומצביעי ימין לא מסכימים אפילו על תיאור המצב הכלכלי בארה"ב: הימנים טענו שהמצב טוב, השמאלנים טענו שלא. הפער הזה הפתיע את מנהל המכון, אנדרו קוהוט, משום שהוא לא היה קיים בשנים קודמות: הימנים אולי לא אהבו את קלינטון, אבל הם היו מוכנים להודות, בדרך כלל, שהמחירים בסופרמרקט נשארו סבירים בימי שלטונו. "אלה אנשים שחיים באותה כלכלה (...), שוחים באותה בריכה", כתב מנג'ו. "אבל חצי חשבו שהמים נעימים והחצי האחר מתו מקור. בעצם, אומר קוהוט, הם חיים במציאויות שונות".
קל להבין את התהליך כשהוא מתרחש בזירה הפוליטית, שבה האמונות מוצקות והדיסאינפורמציה שולטת כבר שנים. מפתיע יותר לקרוא את הדוגמאות שמנג'ו מספק מתחומים אחרים. מתברר, למשל, שאפילו ההתחממות הגלובלית מוטלת בספק. מנג'ו מצטט בספר סקר מ־2006 שלפיו 13% מהאמריקאים סבורים שההתחממות הגלובלית אינה עובדה מדעית; בסקר חוזר שנעשה השנה השיעור כבר צמח ל־20% מהאמריקאים. בסקר בינלאומי מהשנה שעברה נמצא כי 21% מהנשאלים ב־21 מדינות לא חושבים שההתחממות היא תוצאה של הציוויליזציה האנושית, ובראשה התעשייה.
הם טועים, כמובן; ההתחממות הגלובלית היא עובדה שאין עליה עוררין. ההיסטוריונית נעמי אורסקס, שניסתה להבין את הבלבול בנושא, העריכה שאנשים רבים פשוט מאמינים שהמדע עוד לא הגיע למסקנה סופית בנושא - ואם המדענים עדיין מתווכחים, למה שאזרחים מן השורה ישכתנעו שהעולם מתחמם? אבל אין שום ויכוח בין המדענים, ואורסקס הוכיחה ש־100% מהמחקרים מזהירים שהעולם מתחמם, ומוכיחים שבני האדם אשמים בכך.
המידע הזה זמין כיום לכולם - אלפי המחקרים, או סיכומים שלהם בשפה פשוטה יותר, מופיעים בעיתונים, בטלוויזיה ובאינטרנט. ובכל זאת, רבים מאיתנו חיים בבועה שבה העולם לא מתחמם.
עובדה מס' 3: פוליטיקאים מהימין משקרים יותר
הבועה הזאת מדהימה - וגם מובנת לחלוטין. מנג'ו חוזר בספר למחקרים משנות החמישים והשישים שזיהו התנהגויות דומות גם בעידן ממועט הערוצים. מחקר מ־1967, למשל, הושיב אנשים מול רדיו, שמדי פעם איבד קליטה. כדי לחדש את השמיעה הנבדקים נאלצו ללחוץ על כפתור, והם עשו זאת רק כשתוכן השידורים מצא חן בעיניהם. המעשנים כמעט לא הפעילו את הרדיו כששודר בו מחקר על נזקי העישון; הדתיים סירבו להקשיב לנאום אתאיסטי. הפסיכולוגים החוקרים הגדירו את התופעה "חשיפה סלקטיבית" - המנגנון שלנו להגן על עצמנו ממידע מטריד.
האמת נגד העובדות
העם צריך יותר תקשורת עוינת
פרדהד מנג'ו מדבר על אמצעי תקשורת בארה"ב שהולכים ומקצינים, אך באירופה מחליפה עיתונות "מקצועית" את העיתונות הדעתנית. לא בטוח איזו אפשרות עדיפה
שיזף רפאלי,
תגובה אחת
לכתבה המלאה 
אנשים שמנסים למכור לנו משהו לא צריכים מחקרים פסיכולוגיים כדי לדעת את זה. "הפוליטיקאים מודעים לתופעה ומנצלים אותה", אומר מנג'ו, ומתעכב על הבחירות בארה"ב השנה, שאותן סיקר עבור המגזין המקוון "Slate". "שני הצדדים שיחקו עם האמת מעבר לכל גבול - אנשי מקיין שידרו פרסומות שאין בהן שמץ של אמת. הם ידעו שהאמת כבר לא משנה, כי לאנשים יש מושגים משלהם לגבי העובדות. הקמפיין של אובמה היה אמין יותר, אבל גם בסרטונים שלו היו טענות מופרכות למדי".
הנטייה שמאלה מאפיינת את הספר של מנג'ו. הוא אמנם מכחיש כל שיוך פוליטי, אבל לא מהסס לתאר את הפוליטיקאים הימנים כשקרנים גדולים יותר - ואת תומכיהם כ"בועתיים" יותר. "ערוצי חדשות שמיועדים לימנים, כמו פוקס ניוז, מצליחים מאוד לאחרונה", אומר מנג'ו. "קיימת תפיסה ותיקה בימין שהתקשורת המיינסטרימית מוטה לכיוון השמאל, וימנים מודים שהם בוחרים בגופי חדשות שמתאימים לתפיסת העולם שלהם".
למפלגות וכלי התקשורת המזוהים פוליטית מצטרפים גם אזרחים מן השורה; המיילים והבלוגים שעסקו ב"מוסלמיות" של אובמה ובהריון המדומה של פיילין לא נכתבו במטות המועמדים, וההד הגדול ניתן להם פשוט בידי המוני גולשים שהפיצו אותם. "התעמולה באה היום מלמטה, ואין בהכרח יד מכוונת מאחוריה", אומר מנג'ו.
עובדה מס' 4: אי אפשר להכין פופקורן מקרינה סלולרית
הפוליטיקה היא אולי התחום שבו מות העובדות הוא המסוכן ביותר, אבל אנשי הפרסום והשיווק עלו על השיטה קודם. "תאגידים מנצלים את חוסר הביקורתיות של אנשים כדי לקדם את המוצרים שלהם", אומר מנג'ו. "דרך אחת היא סרטונים ויראליים, שלא מזוהים כחלק מקמפיין פרסומי אבל בדיעבד נחשפים כפרסומת. היה סרטון מפורסם עם טלפונים סלולריים שלכאורה מבשלים פופקורן באמצעות הקרינה שלהם. למעשה זו היתה פרסומת לאוזניות בלוטות', שאמורות להגן מפני קרינה סלולרית".
הקמפיין הוויראלי המצליח הציע לצופים "אמיתיות" מוצלחת מכיוון שהיא נראתה טוב בסרטון - ומכיוון שאישרה חשדות וחרדות של רבים מהצרכנים בנוגע לעוצמת הקרינה הסלולרית והסכנה שבה. חלק מהגולשים שצפו בו לא גילו עד היום שהסרטון הוא בעצם פרסומת, ושאינו מבוסס על עובדות ממשיות. "חברות מרשות לעצמן לשקר לצרכנים יותר ויותר", מזהיר מנג'ו. "בכל הפרסומות הוויראליות הן מסתירות מידע חיוני מהצופים - העובדה שזו פרסומת. אם אתה מרשה לעצמך דבר כזה, אתה מטשטש את הגבולות. ובסופו של דבר, לאנשים כבר לא אכפת. שקרים זה כבר לא ביג דיל".
אבל בעידן האינטרנט פשוט מאוד למצוא את האמת. למשל, באתרים שמפריכים מיילים שקריים.
"אנשים משתמשים באתרי בדיקת עובדות, אבל אני מעריך שהם משתמשים בהם בעיקר כדי לאשש חשדות שכבר קיימים אצלם. כשהם שומעים משהו שלא מוצא חן בעיניהם, הם הולכים לאתר כזה כדי לברר שזו אינה אמת ובעצם לחזק את האמונה הקיימת שלהם".
עובדה מס' 5: כלי התקשורת החזירו אותנו למערה
הטכנולוגיה, השפע וההשכלה המתרחבת היו אמורים להביא את האמת לכל אחד; להוציא את הידע מידי האליטות המצומצמות ולאפשר לכולנו למצוא את המידע המדויק ביותר בקלות הרבה ביותר. אבל מתברר, כאמור, שהם מאפשרים לנו את הנוחות שבקריאת החומרים שמתאימים לנו, בלי אתגר מחשבתי, בלי לפתוח את הראש, בלי לחפש את מה שמחוץ לבועה. אנחנו נכנעים לחולשה האנושית שרוצה את הבטוח והמנחם, והיא לא יודעת שובע; כמו במשל המערה של אפלטון, אנחנו מעדיפים להמשיך להסתכל על הצללים שעל הקיר המוכר ולא לצאת החוצה אל האור המסמא.
אפשר לסמוך על כלי התקשורת שימשיכו להקרין צללים על הקיר; במרדף הנצחי אחרי הרייטינג ואהבת הקהל, אומר מנג'ו, הם מוותרים על האמת המורכבת ועל האמינות שלהם. מי שקורא עיתון אמנם עושה זאת כדי ללמוד עובדות חדשות על העולם, ואולם לרוב הוא לכוד בצורך לחזק את אמונותיו. העיתונים יודעים היטב שלא כדאי לאתגר את האמונות האלה בעובדות "בעייתיות", ונמנעים מפרסומן כדי לשמור על הקוראים. מחקר מ־2006, שמצוטט בספר של מנג'ו, בדק את החלטות העריכה של עיתונים מובילים והוכיח כי הם משמיטים או מצמצמים דיווחים שעלולים להכעיס את הקוראים או להיראות לא אמינים. העיתונאים לא משקרים - ובכל זאת הם יוצרים תמונה שקרית.
בכלל, היום קל הרבה יותר לזייף ראיות ולייצר "אמיתיות" ככל שנרצה. הגולש הממוצע מודע לאפשרות של שיפוץ וזיוף תמונות ומסמכים בפוטושופ; לפעמים הוא מתקומם על כך, לפעמים הוא הולך עם השינויים פשוט כי הם מתאימים לו. "הסכנה האמיתית של עידן הפוטושופ", כותב מנג'ו, "היא לא הפצת תמונות מזויפות, אלא ההתייחסות לתמונות אמיתיות כמזויפות. כל תמונה חשודה". ובשיחה איתו מדגיש מנג'ו עד כמה מדובר במגמה מנוונת: "זאת לא חשיבה ביקורתית - זה ההפך מחשיבה ביקורתית".
עובדה מס' 6: בעצם, אין מה לעשות
אנשי מפתח בעולם האינטרנט מודעים לאופן שבו הרשת מסייעת בהרחבת הדיסאינפורמציה, ולבעייתיות שבעניין. בשנה שעברה קרא מו"ל הטכנולוגיה המשפיע טים או'ריילי לגבש קוד התנהגות לבלוגרים, בין השאר כדי להילחם בדיווחים לא אמינים, ובתחילת ספטמבר המליץ טים ברנרס־לי, ממציא ה־world wide web, להקים מערכת לסימון אתרים על פי האובייקטיביות והאמינות שלהם. את מנג'ו הניסיונות האלה מצחיקים: "הטכנולוגיה מתפתחת במהירות אדירה. גם אם יש פתרון שמתאים לנקודה הזאת בזמן, מי יודע מה יהיה בעוד שנה".
אז מה כן אפשר לעשות?
"כדאי לנסות להגביר את כישורי החשיבה הביקורתית של אנשים - להסביר שלא כל מה שנמצא ברשת נכון, ללמד אותם איך לחקור ולמצוא את העובדות. אם הם קוראים מאמר, כדאי לחפש את החומרים שעליהם הוא מסתמך ולקרוא אותם. אם הם שומעים ראיון עם מומחה־לכאורה בטלוויזיה, לא לסמוך עליו באופן אוטומטי. אבל עד כמה שכל זה חשוב, זה גם קשה להסברה, ולמערכת החינוך יש מספיק בעיות".
אולי זאת בכלל התפתחות טבעית של העידן הפוסט־מודרני? הרי הפילוסופים טוענים כבר שנים שאין אמת אחת, ואפשר להפסיק לחפש אותה.
"אין ספק שזה מעניין, שהשקרים והאי־דיוקים מתרבים בתקופה שבה הפילוסופים מאמינים שהאמת היא יחסית. אבל קשה לי להאמין שהציבור מקשיב לרעיון הזה. האינסטינקט של אנשים הוא עדיין לחפש אמת אחת להאמין בה - גם אם הם עושים זאת בצורה לא נכונה".
קראת לספר "איך לחיות בעולם שאחרי העובדות", אבל בעצם אתה מסרב לקבל את חוקי העולם הזה.
"בהחלט. כשנותנים לתאגידים יד חופשית לשקר, הם נהפכים למסוכנים מאוד. כשאנשים מסרבים להאמין בעובדות שאפשר להוכיח אותן, זה פשוט בלתי נסלח".
