וויליאם זינסר הסופר של הסופרים, מלמד איך לכתוב בלי השראה

איך להתחיל את הכתבה הזאת?

"מותר לך לכתוב בגוף ראשון"?

אולי, אבל אני לא רוצה. רבים כותבים פה בגוף ראשון וזה כבר איבד את הטעם.

"אם מותר לך, אני מציע שתשקול לעשות זאת. קל יותר לכתוב בגוף ראשון מאשר בגוף שלישי, ובגוף ראשון יהיה לך קל יותר להסביר למה בכלל אתה כותב עליי. הרי רוב הקוראים שלך לא שמעו את השם שלי. מה שמעניין אותך בי עשוי להיות מה שיחבר אותם לכתבה שלך."  

"חייב להיות נרטיב. חייב להיות סיפור."

"תתחיל בתל אביב. השעה שעת ערב ואתה יושב ליד השולחן שלך ומחייג לאיש עם השם המצחיק מניו יורק. קראת את הספר שלו, והסתקרנת. קראת כמה מאמרים עליו, והתקשרת. ואז גילית מה שגילית."

"אוי אלוהים, זה נפלא"!

"באמת נשמעתי נורא," אומר וויליאם נולטון זינסר, 86, האיש עם השם המצחיק מניו יורק. "אבל עושים מה שאפשר."

מתוך "לכתוב היטב," פרק 9: פתיחות וסופים

באופן רשמי, התקשרתי לזינסר כדי לדובבו לדבר על הנושא שכל מדריכי הכתיבה מתחמקים ממנו: מהיכן באים רעיונות, ואם כתיבה סוחפת היא תוצר של כישרון או של שיטה. באופן לא רשמי, התקשרתי כי רציתי לדבר איתו. זינסר בן 86, ספרו נחשב לאחד משני המדריכים הקלאסיים לכתיבה. מחבריו של השני, וויליאם סטראנק ואי.בי ווייט שכתבו את "יסודות הסגנון", כבר מתו. ובניגוד ל"יסודות הסגנון" התמציתי, שכולו כללים והוראות קצרות, "לכתוב היטב" גרם לי לחשוב שזינסר מצפה לטלפון. הספר היה מלא בהומור יבש. כמה מפרקיו הסתיימו בשורת מחץ מרגשת, כאילו זינסר מנסה להדגים את טענתו שלא משנה על מה כותבים, אלא מי כותב ואיך. אם אמצא את זינסר במצב רוח טוב, חשבתי, אגשים בכך את שתי המטרות.

וויליאם זינסר צילום: עדי לביא

"כן, רבים אומרים לי 'אני יודע כמה אתה עסוק.' אני אומר להם שיש לי הרבה דרכים להיות עסוק, ושזו אחת מהן. אישה מקליפורניה השאירה לי פעם הודעה במשיבון וביקשה שאתקשר 'ברגע שאתה שומע את זה.' היה לה ויכוח עם ידיד שכתב איתה ספר. כשהתקשרתי אליה היא היתה בנסיעה. אמרתי לה לחנות איפשהו, ודיברנו עשרים דקות, עד שהיא מצאה פתרון. לפני שבוע גם ביקרה אותי אשה מכווית, שסיפרה לי שהיא באה לניו יורק במיוחד בשביל זה."

"היא רצתה לכתוב את זיכרונות משפחתה ולא הצליחה להתחיל. השיחה איתה היתה כמו חימום לקראת שנת הלימודים".

"בית ספר בקונטיקט הזמין אותי לדבר על כתיבה. כשהגעתי פגשתי את הדובר השני - ד"ר ברוק (כך אקרא לו), רופא שפרסם באחרונה סיפורים בכמה מגזינים. השאלה הראשונה הופנתה אליו: 'איך זה להיות סופר'? ד"ר ברוק אמר שזה קל ומהנה. בשובו מבית החולים הוא היה ניגש לבלוק הצהוב שלו והמילים זרמו. אני אמרתי שלכתוב זה לא קל ולא מהנה. זה קשה ובודד, והמילים בקושי זורמות. ד"ר ברוק נשאל אם חשוב לשכתב. בשום פנים ואופן לא, אמר. המשפט הוא שמשקף את טבע הכותב. אני אמר שכתוב הוא מהות הכתיבה. ציינתי שכותבים מקצועיים משכתבים את משפטיהם שוב ושוב, ואז משכתבים את שכתבו. 'מה אתה עושה כשזה לא הולך'? ד"ר ברוק אמר שהוא מפסיק, וממתין ליום מוצלח יותר. אני אמרתי שכותב מקצועי מוכרח ליצור לעצמו סדר יום ולעמוד בו. אמרתי שכתיבה היא מלאכה, לא אמנות, ושמי שחומק ממלאכתו בגלל מחסור בהשראה משלה את עצמו. ופושט את הרגל".

מתוך "לכתוב היטב," פרק 1: מהות העסקה  

"זה לא מדויק. אני טוען שכתיבה טובה מבוססת על ארבעה עקרונות. הראשון הוא בהירות - אם זה לא בהיר, מוטב שלא תכתוב זאת. השני הוא פשטות, ובחירה במילים ובמשפטים קלים להבנה. השלישי הוא תמציתיות וחיסכון במילים, והרביעי הוא אנושיות. עקרון האנושיות הוא היחיד שאי אפשר ללמדו. הוא נמצא ביסוד הכתיבה, ובו מגולמים הכישרון וההשראה של הכותב."

אנושיות... זה מונח קצת מעורפל.  

"הוא מעורפל בכוונה. שלושת העקרונות הראשונים הם מוחשיים, ואפשר ליישם כל אחד מהם בעזרת סט של כללים, אבל אנושיות אי אפשר ליצור. אנושיות היא הטיפוס שאתה - אם אתה אדם שמעניין לבלות איתו, מישהו שאופן החשיבה שלו מעניין. שלושת העקרונות הראשונים לא יעשו את העבודה לבדם."

אין סודות מקצועיים ליצירת רגש או עניין? כותב מקצועי לא יכול "לחולל" אישיות באמצעות כתיבה טובה? 

 "אולי, בספרות בדיונית. אבל אני מדבר רק על ספרות לא בדיונית, על ספרים עיוניים ומגזינים כמו 'הניו יורקר' או 'אטלנטיק'. זו ספרות נפלאה, אבל שורשיה נטועים במלאכה ואי אפשר להמציא בה את מה שאין - לא עובדות ולא אופי. אני חושב שהדרך הטובה ביותר לגעת בקוראים היא להיות אתה עצמך. לרוב האנשים אין האומץ לעשות זאת. הם מנסים להיות מישהו אחר, מתוחכם יותר, והתוצאה היא שהם הופכים את השפה למרוקנת ולחסרת חיים, כורעים תחת הניסיון להיות אדירים ונתקפים במחסומי כתיבה. הקסם של דיקנס וטוויין היה שהם היו עצמם, ולא שמו על מה שיחשבו עליהם. לכן העצה שלי היא לא לנסות להיות מעולה אלא לנסות להיות אתה."

"אני למשל משתדל לכתוב על דברים שבאמת מרשימים אותי. אני משתדל לחזק ולעודד, ולא להפריך או להרוס. אני לא אכתוב דברים ציניים או פסימיים. זה נובע מהחינוך שקיבלתי ומהערכים הנוצריים של משפחתי. אחת הסיבות שהספר שלי מצליח יותר מאלפי ספרי כתיבה אחרים היא שזה לא ספר לימוד, אלא ספר אישי. עם דעתנות נחרצת, הומור, דברים שאין בספרי הדרכה קלאסיים."

"מילים פשוטות ומשפטים קצרים. עד היום אני מנסה להפוך את הכתיבה שלי ליותר פשוטה ודחוסה. כשנדמה לי שכתבתי את המשפט בצורה הכי בהירה שאפשר, אני קורא אותו שוב למחרת וחושב 'איך לא ראיתי את כל הברדק הזה קודם'? פשט את הכתיבה שלך, וכך תגלה את האנושיות שלך".

"כתבתי ספר בשם 'אמריקן פלייסז,' שבו ביקרתי ב-15 אתרים אמריקאיים מפורסמים, כמו הר ראשמור, שדה הקרב באלאמו, המיסיסיפי," אמר זינסר. "לפני כמה שנים סטודנט בניו סקול שאל אותי מן שאלה נוראית מהסוג שיש רק בקורסים לתואר שני, משהו בסגנון של 'כשכתבת את אמריקן פלייסז, האם ראית באתרים שורה של מקומות נפרדים, או רצף אחד של מהות'? לא ידעתי מה לענות לו, ובסוף אמרתי 'אני פשוט מנסה לחיות חיים מעניינים.' הכיתה השתתקה, במין שקט של 'איזו מין תשובה זאת', אבל זו התשובה הכי טובה שלי. זה באמת מה שאני מנסה לעשות. אנשים שחיים חיים מעניינים יכתבו דברים מעניינים".

מתוך "לכתוב היטב" פרק 7: שימוש  

"הפשטות. המוזיקליות של השפה. לא החזקתי אותו בכוונה, הוא פשוט על השולחן שלי כל הזמן, להדרכה עצמית. הקריאה בו עוזרת לי ללטש ולפשט את הסגנון שלי. אני משתדל לקרוא את הספר הזה מדי שנה, ולא רק אותו. אני קורא אחת לכמה זמן את המאמרים שאי.בי ווייט, מחבר 'יסודות הסגנון,' כתב למגזין 'ניו יורקר,' אני קורא שוב ושוב נאומים של אברהם לינקולן, שהם דוגמאות לכתיבה הטובה ביותר שיש באנגלית."

זה עוזר לך להתאפס ולהתכוונן על סגנון כתיבה?

'"להתאפס ולהתכוונן', למשל, הם דוגמאות לשפה מקושטת מהסוג שאני לא אוהב. אני מנסה לכתוב בפשטות ובישירות כמו ת'ורו. לכולנו צריכים להיות מודלים לחיקוי, שנלמד מהם, ואז נסיר אותם מעלינו. זו דרך נהדרת לכתוב מצוין".

"העבודה היא מה שנותן תוקף לחיי. אני מכיר אנשים שפורשים בגיל 65 ומעבירים את זמנם בהפלגות שעשועים ובמשחקי גולף, ומספרים לי: 'היינו ביוון, היינו בבהאמה, שיחקנו המון גולף'. בעיניי הם מתו בגיל 69. במשרד שלי אני יכול לכתוב, לקבל טלפונים מקליפורניה, מבקרים מכווית. לפעמים אני מקבל בדואר ספר ונזכר איך לפני 15 שנה ישבתי כאן ודיברתי עם מי שכתב אותו. לפעמים אני מקבל מכתבים יפים. יש אנשים שכותבים לי 'שינית את חיי', וזה מאוד נחמד. זה לא שהם הפסיקו לעשן או משהו כזה, הם כנראה מתכוונים לזה שעזרתי להם לנקות מהראש את הברדק שמנע מהם כל סוג של כתיבה".

"אנשים מתקשים לכתוב כי הם מתקשים לחשוב באופן מסודר. הרבה אנשים מסתובבים ברחובות ניו יורק, אבל הראש שלהם במקום אחר. אנשים מקבלים מידע מעשרות מקורות מקבילים, מחלונות קופצים, מהבלקברי. הם לומדים לחשוב באופן מבולבל ולא רציף. הכתיבה היא חשיבה על גבי נייר. יכולה להיות לך כל הטכנולוגיה שבעולם, אבל עדיין תצטרך לכתוב משפט אחרי משפט".  

"במידה רבה, זה מה שהיא. באים אליי בקולומביה הרבה סטודנטים אמריקאים. המורים שלהם אומרים לי 'הבחור הזה לא יודע לכתוב.' והכתיבה שלהם באמת גרועה. אבל בעייתם האמיתית היא שהם אינם מצליחים לארגן את הסיפור. שלחו אותם לראיין את השוטר הקהילתי, והם חוזרים מיואשים ומפוחדים. אני שואל אותם 'אילו חומרים יש לך?' והם שולפים לי את ערימת הרשימות הגדולה ביותר שראית מימיך. לא פלא שהם מבולבלים.

"אתה לא יכול לספר את כל הסיפורים. חשוב שתגיד לעצמך: הכתבה הזאת לא יכולה להכיל הכל. אתה יכול להציג צילום קצר. פרוסה. עשרה עיתונאים שונים יכתבו עשר כתבות שונות, ומה שנותן את הכוח לכל כתבה הוא המסע המסוים של זה שכתב אותה. אל תתנצל על זה שלא סיפרת שישה סיפורים אחרים. נקה את מוחך, החלט במשפט אחד על מה הסיפור שלך, היצמד אליו ונסה ליהנות מהנסיעה. הרי ההנאה היא מה שחיבר בינינו מלכתחילה. לא היית מתקשר אליי לולא אהבת את הספר שלי. כתיבה לא תהיה אף פעם עבודה קלה יותר, אבל תזכור שבסופו של דבר כולנו עושים את זה כדי ליהנות".