במת כלכליסט: ממילא לא מאמינים

כ־48 שעות לפני שעת השי"ן, רגע לפני פתיחת הקלפיות, זה הזמן להודות: אני אדיש. אדיש כל כך, שבאמת כבר לא אכפת לי מה מבטיח אהוד, מה אומר ביבי ומה התוכנית שגיבשה הנבחרת הכלכלית של ציפי. ואולי בעצם לא מדובר באדישות, אלא בסתם ריאליזם מפוכח מהזן הישן והטוב, מלווה בקורטוב של

הרי כל מי שקצת בקיא במספרים העגומים של העת הזו מבין שמרבית ההגיגים הכתובים בחלק הכלכלי של מצעי המפלגות אינם שווים את הנייר שעליו הודפסו. בתקופה שבה גוועת גביית המסים איש אינו יכול (אפילו ביבי "הקוסם") להפחית ב־20% את שיעור המס בישראל או סתם להכיר בהוצאות על מטפלת או על משכנתה ולגלח במחי יד עוד 20 מיליארד שקל מהקופה (כפי שמציעה לבני "האמינה").

בתקופה הזו, שבה הגירעון התקציבי ישבור שיאים גם בלי להשקיע ולו שקל אחד בכביש חדש או בתוכנית מחוללת תעסוקה, אפילו אהוד ("המצביא") ברק לא יצליח להעביר 12–10 מיליארד שקל או כל סכום אחר לשלל מטרות, מוצדקות ככל שיהיו.

היקום המקביל של הפוליטיקה

כשקוראים את המצעים הכלכליים, עולה התחושה שמערכת הבחירות הנוכחית, כמו קודמותיה, מתנהלת ביקום מקביל. בכוכב הבחירות אין משבר כלכלי עולמי, המסים ממלאים את הקופה ומדי יום נפתחים מפעלים חדשים. כשחיים בכוכב הבחירות הכל אפשרי, כל סיסמה עובדת וכל הבטחה ממולאת.

אבל מה שמדאיג יותר הוא העובדה שגם אנו, הבוחרים, חיים לא פעם באותו יקום מקביל. גם אנחנו לא באמת מאמינים שביבי יחתוך במסים, שציפי תכיר במטפלות ושאהוד ישקיע מיליארדים - אבל אף אחד לא רוצה לקלקל להם. וכשבעוד שנתיים או שלוש תתרחש כאן עוד מערכת בחירות, לא נבוא חשבון עם מי שהבטיח לנו הבטחות וקיים 10% מהן במקרה הטוב.

כמה פעמים הבטיחו לנו להפריח את הנגב והגליל ב־20 השנים האחרונות? כמה פעמים נשבעו שימגרו את העוני וידאגו לרווחת הקשישים? לפחות ארבע־חמש פעמים — ושום דבר לא קרה. בינתיים העוני רק גדל, מצבם של הקשישים הורע, ובנגב ובגליל כבר אין מקום להניח יותר אבני פינה לפרויקטים לאומיים שלא התגשמו.

משנה או לא משנה

אם בעוד חצי שנה מהיום נתבונן לאחור ונבדוק מה נשאר לנו מכל ההבטחות שניתנו ערב הבחירות, נגלה מן הסתם שלא הרבה. מה כן יישאר? כנראה שוב ייוותר בפינו הטעם המר של הסחר־מכר הקואליציוני, שהוא אולי המקום היחיד במערכת השלטונית שבו הבטחות גם מתקיימות.

בעוד חצי שנה נגלה שאלי ישי וש"ס קיבלו את התוספת שרצו לקצבאות הילדים, אף שהיא אינה מחוללת צמיחה ואינה יוצרת תעסוקה. כנראה נגלה שגם בתקציב המדינה החדש יש לא מעט כספים שמועברים למפלגות החרדיות, שיינתנו להן תמורת תמיכתן במהלכי הממשלה.

לפני שלושה חודשים בלבד, בסקר שערך "כלכליסט", התגלה שרבים בציבור סבורים שהבחירות הנוכחיות יהיו על נושאים כלכליים, ושלראשונה יינתן להם מקום מרכזי במערכת השיקולים להצבעה. היום, רגע לפני ההצבעה, אפשר להסתכל על הנושא משני כיוונים. האחד הוא שאחרי המלחמה בעזה ההחלטה במי לתמוך תהיה שוב מבוססת על השיקול המדיני־ביטחוני, וכל היתר - ובכללם הכלכלה - אינם משנים ממש, ולכן לא חשוב באמת מה מבטיחים המועמדים בתחום זה.

הכיוון השני מדאיג יותר. אם הנושאים הכלכליים עדיין תופסים מקום מרכזי בהחלטה במי לבחור, ונציגי המפלגות השונות מודעים לכך ונערכו בהתאם, ייתכן שמה שאנחנו רואים כרגע הוא תוצאה של עבודת תכנון קפדנית. ואם אלו הדברים הטובים ביותר שהגו המוחות המבריקים ביותר במערכת הפוליטית, בהחלט יש לכולנו סיבה לדאגה.