שחר של שום דבר

1. רצינו גייתנר, קיבלנו לנדאו

"תסתכלו על תמונות שרי האוצר הקודמים שתלויות בחוץ, על הקיר. אף אחד מהאנשים האלה לא היה מילטון פרידמן" (שר האוצר היוצא רוני בר־און בראיון ל"כלכליסט", השבוע)

אחת הביקורות הפופולריות על רוני בר־און ועל אופן התמודדותו עם המשבר הכלכלי התמקדה בעובדה שהוא נעדר כל ניסיון כלכלי - אקדמי או מעשי. "מה אפשר לצפות ממי שפסגת הקריירה שלו הסתכמה בטוטו ובבית"ר ירושלים?", אמר לנו מישהו.

ולרגע אחד השבוע עוד היתה ציפייה שאחרי הבחירות יפציע שחר חדש על משרד האוצר, ובכיסא העור יתיישב כלכלן בכיר ומוערך. מישהו בסדר הגודל של נגיד בנק ישראל לשעבר יעקב פרנקל או מנכ"ל טבע לשעבר ויועצה של ציפי לבני בהווה ישראל מקוב. אם לאמריקאים יש שר אוצר בדמותו של טימותי גייתנר, נשיא הבנק המרכזי של ניו יורק, אז גם לישראל מגיע איש מקצוע בעל שיעור קומה. ביום שלישי ב־22:01 התקווה לראות את גייתנר הישראלי התפוגגה ונגוזה. רצינו גייתנר ונשארנו עם עוזי לנדאו.

קשה לראות כלכלן או מנהל בכיר אחד בעל שם שיסכים להכניס את ראשו הבריא למיטה הקואליציונית החולה שמחכה לשר האוצר הבא. אמנם כבר עכשיו ברור שתפקידו העיקרי של מי שיחליף את רוני בר־און יהיה ליצור אסטרטגיה כלכלית חדשה למשק, אבל בפרקטיקה הוא ייאלץ לבלות זמן רב בפתיחת סתימות ובריכוך וריפוד של השותפים הקואליציוניים החדשים. שר אוצר שיצטרך לרצות את חברי יהדות התורה כדי לאשר את התקציב ייאלץ להקצות כמה מאות מיליונים לישיבות ולכוללים. ומה עם הבית היהודי והאיחוד הלאומי? גם להן יש דרישות וגם הן יעלו לא מעט. ומה עם קרנות מנוף? יצירת מקומות עבודה חדשים? השקעה בתשתיות? כל אלה יחכו לסוף התור. במציאות הנוכחית קשה להאמין שכשיגיעו אליהם עוד יישאר מה לתת.

אבל לא רק כלכלנים ומנהלים בכירים ייזהרו ממשרד האוצר בעת הזו, סביר להניח שגם פוליטיקאים בכירים לא ימהרו לקפוץ על המציאה. מי שרואה את עצמו מועמד לראשות הממשלה בעתיד היה מעדיף מן הסתם משרד אוצר שבו עסוקים בלהתחכך עם משקיעים מרחבי העולם, לחנוך מפעלים חדשים בפריפריה או פרויקטים להכשרה מקצועית.

במקום זאת השר החדש ייאלץ להתרוצץ בלשכות חברי הכנסת השונים בכנסת, תוך שהוא מקווה לגייס רוב בכל הצבעה חשובה בוועדת הכספים. לא מדובר באחד מהבילויים החביבים על פוליטיקאי בכיר.

2. מה יישאר מ־40 הרפורמות

לא פחות מ־40 רפורמות הבטיח בנימין נתניהו להעביר כאשר יתיישב על כיסא ראש הממשלה. מינהל מקרקעי ישראל, הבטיח, יהיה היעד הראשון. אחריו ייכבשו רבים נוספים. בפעם האחרונה שנתניהו ישב במוקדי קבלת ההחלטות הוא העביר, בין היתר, את הרפורמה בנמלים, אותה רפורמה שבזכותה העובדים באשדוד וחיפה קיבלו כל אחד עשרות אלפי שקלים והמשיכו לנהל את העניינים כאילו מדובר בעסק משפחתי.

באותם ימים היה נתניהו שר אוצר חזק אצל ראש ממשלה חזק מאוד. אריאל שרון נתן לו חבל ארוך, שבזכותו הוא יכול היה לריב עם ההסתדרות ולהסתכסך עם חברי הכנסת. אך אם נתניהו יקים את הממשלה הבאה הוא לא יהיה ראש ממשלה חזק ולא יהיה לו שר אוצר חזק. כל רפורמה, צודקת ככל שתהיה, עלולה להיתקל בהתנגדות של החברים בכנסת במקרה הטוב - או סתם להסתיים במפח נפש מול ועדי עובדים עתירי כוח פוליטי במקרה הגרוע.

רק לפני כמה חודשים נכשלה ציפי לבני בניסיונותיה להקים ממשלה חדשה רק כי סירבה להיענות לדרישתה של ש"ס לתוספת של מאות שקלים לקצבאות ילדים. אחר כך הגיעו הבחירות, ועכשיו מגיע היום שאחרי הבחירות עם אותה לבני, אותה ש"ס ואותן דרישות לתוספת לקצבאות הילדים.

בסיבוב הקודם היו הקצבאות הללו בבחינת סדין אדום ללבני, והן גרמו לה להרים ידיים ולוותר. ועכשיו מה השתנה? בתוך תוכה של לבני כנראה שום דבר. אבל המציאות היא שנתניהו כבר הסכים לתת משהו, ואם לבני חושבת על ראשות הממשלה לא תהיה לה ברירה. ובין אם זו תהיה לבני ובין אם נתניהו, גם את החשבון הזה מישהו יצטרך לשלם, אם זה בצה"ל, במערכת החינוך או בבריאות. הקיצוץ כבר בדרך.