החיפוש אחר האלמנט

בסוף הארוחה פיינמן חוזר למשרדו באוניברסיטה, מניח את המפית בצד ושב לעבודתו. אחרי כמה ימים הוא שולף את המפית, משחק קצת עם המשוואות שרשם עליה, מפתח, משכלל. "זה כמו פקק שנחלץ מבקבוק", אומר רובינסון על הרגע ההוא בקפטריה. כי תנועת הצלחת באוויר הולידה אצל פיינמן תהליך מחשבתי שהתגלגל לפריצת דרך בתחום האלקטרודינמיקה הקוונטית, וב־1965 היא זיכתה את פיינמן, מגדולי הפיזיקאים של המאה ה־20, בפרס נובל.

כל זה קרה מזמן, אבל האלמנט שבו היה שקוע פיינמן ברגע ההוא בקפטריה הוא כרגע הבאז החם ביותר בארצות הברית, בזכות קן רובינסון. "הנובל שלו צמח מהרגע הזה", אומר רובינסון. "בלי ההשראה הראשונית הוא לא היה מגיע לאן שהגיע. ואף אחד לא יודע מהיכן הגיעה ההשראה - כל מי שהיה בקפטריה באותו רגע ראה את הצלחת ולא חשב על זה. אבל פיינמן היה באלמנט, ב־Sweet Spot, במקום שבו כישרון ותשוקה נפגשים".

בתוך קונצרט פיזי ומנטלי

רובינסון מתעתע. בהקשבה ראשונה דבריו נשמעים כמו קואוצ'ינג נבוב, אסופת סיסמאות של יועצים בתוכניות אמריקאיות לשעות הבוקר. ההתנגדות מתבקשת. אבל הקשבה ערנית וסבלנית יותר מגלה שהאיש - מומחה בינלאומי ליצירתיות וחינוך, ממתווכי השלום בצפון אירלנד ומי שזכה לתואר סר - מתבונן לעומקם של דברים. הוא מצליח, באותם משפטים פסאודו קלישאתיים, לעמוד על רכיב חמקמק באופיים של בני אדם ולנסח כתב אישום חריף נגד האבולוציה החברתית, שגורמת לניוון של הרכיב הזה. יצירתיות, הוא טוען, היא האינטליגנציה האמיתית, ולהיות באלמנט פירושו להצליח להגיע למיצוי המלא והמאוד מספק שלה.

"זאת זכות אנושית בסיסית, להיות שם", הוא טוען. "אנשים שנמצאים באלמנט מלאי חיוניות. הם מאבדים את תחושת הזמן וחשים הרמוניה עם העולם. האלמנט לוקח אותם מעבר לחוויות הרגילות של הנאה או שמחה - לא מדובר בצחוק, זמנים טובים, שקיעות ומסיבות. כשאנשים נמצאים באלמנט שלהם הם שקועים בחוויה, מרוכזים בדרך. הם מתחברים באופן הכי בסיסי לעצמם, לייעוד שלהם".

זוהי תמצית התיאוריה של רובינסון, שהתפרסמה לפני חודשיים ב"The Element: How Finding Your Passion Changes Everything", הספר שכתב עם לו ארוניקה. זהו ספר המשך ל"Out of Our Minds: Learning to be Creative" שהוציא רובינסון ב־2001; שם הוא התעמק ביצירתיות, הפעם הוא מתעכב על הרכיב הסודי במתכון של האלמנט: התשוקה. לטענתו, התשוקה נגישה לכולם, במקצוע או בתחביב שלהם, והיא יכולה לבוא לידי ביטוי בכל תחום - מראיית חשבון עד גננות, ממכונאות רכב עד עבודה סוציאלית. בלי תשוקה לא תיתכן הנאה אמיתית ושלמה ממה שעושים, לא תיתכן יצירתיות פורצת, לא ייתכן האלמנט. כמו הספר הקודם, גם הפעם רובינסון קומוניקטיבי, חריף ומרבה להיעזר בדוגמאות ובמחקרים. וכמו הספר הקודם, גם "האלמנט" טיפס במהרה לראש רשימת רבי המכר וקצר שבחים.

רובינסון לא רק מדבר; חייו הם מסע אישי בעקבות האלמנט. הוא נוהג להביא שלל דוגמאות מילדותו, נעוריו, בגרותו וחיי אשתו וילדיו. "גם אני וגם אריק קלפטון התחלנו לנגן בגיטרה באותו גיל ושנינו נהנים מזה, אבל הוא היה מוכשר", היא אחת הדרכים החינניות ביותר שלו להבהיר את הרעיון. מכיוון אחר, כשהוא חוזר מהקונקרטי למופשט, הוא כותב: "יצירתיות היא דמיון יישומי. זה תהליך שעשוי להיות קשה או מתסכל, אבל יש בו משהו בסיסי שגורם לנו הנאה ומעורר בנו עניין. יצירתיות אמיתית היא קונצרט גופני, שמשלב היגיון עם תת־מודע ועם יכולת פיזית ומנטלית להגשים רעיון מסוים; להפוך אותו מדמיון למציאות.

"יש מיתוס שיצירתיות מתבטאת רק בתחומים מסוימים, כמו אמנות, אבל גם הנדסה, ניהול או מערכות יחסים כוללים את הדרישה ליצירתיות. מיתוס נוסף הוא שיצירתיות היא מתת שיש רק לחלק מהאנשים. זו טעות; כל אחד מאיתנו נולד עם כמות ניכרת של יצירתיות, הטריק הוא לפתח את היכולת הזו. זה כמו לדעת קרוא וכתוב - אנחנו מתייחסים לאנאלפביתים כאל אנשים שפשוט לא למדו לקרוא, אף שיש להם היכולת לכך. אנשים גם אומרים שהם לא יצירתיים - פשוט מכיוון שהם לא יודעים כיצד להיות יצירתיים".

קן רובינסון: "צאו מהשגרה"

העץ שממנו נופלים רעיונות

האלמנט, אם כן, הוא טבעי ואפשרי לכולם; זאת רק החברה שהורגת אותו. "אנחנו מביטים על ילדינו ורואים את הייחודיות שלהם, מביטים בעיניהם ורואים לאיזה מין בני אדם הם יכולים להפוך. ואז הם נכנסים אל מערכת החינוך". בתי הספר, לפחות רובם הגדול, הם הרוצח השקט של האלמנט; אבל גם אחרי שאנחנו עוזבים אותם אנחנו חיים במערכות שותפות לדבר עבירה, כמו מקומות עבודה, ונשלטים על ידי אותם כללי קונפורמיזם וסטנדרטיזציה שהפנמנו. "מערכת החינוך בולעת את הילדים, הופכת אותם להומוגניים ונוטה לדכא את אלה שבולטים מההמון. לילדים יש יכולת בלתי נתפסת לחדשנות, לכל הילדים יש כישרונות נפלאים - ואנחנו מבזבזים אותם ללא רחם. ילדים לוקחים סיכונים. אם הם לא יודעים משהו - הם ינסו. הם לא מפחדים לטעות ומי שלא טועה - לעולם לא יהגה רעיון מקורי".

כדי להדגים, רובינסון נוהג לספר על "ילדה קטנה, בת שש, שיושבת בשיעור ומציירת. המורה שואלת אותה מה זה, והיא עונה לה שזה אלוהים. המורה אומרת לה: 'מה זאת אומרת, אף אחד לא יודע איך אלוהים נראה'. והילדה עונה: 'הם יידעו בעוד רגע'".

מעטים האנשים המבוגרים שמעזים לנהוג כך, וחמור יותר: מעטים האנשים המבוגרים שעדיין חושבים כך. אבל רובינסון הוא אופטימיסט; הוא מנהל מלחמה על האלמנט באמצעות מלחמה על התשוקה והיצירתיות, והחזית הראשונה היא זו שבה כל אדם נלחם על עצמו. "מבוגרים מאבדים את האומץ לטעות, וזה בא לידי ביטוי בקריירה שלהם; כך אנחנו מנהלים חברות. המפתח ליצירתיות הוא דמיון, ולכן צריך להרחיב את טווח החוויות וההתנסויות שלך. המחשבה דורשת אימון והזנה, כמו שספורטאי חייב לאמן את גופו ולהקפיד על תזונה נכונה. שנית, כאמור, חשוב לאהוב את התחום שבו את עוסקת. האנשים היצירתיים אוהבים את החומר שאיתו הם מתעסקים".

אז כל הרעיון של השראה הוא מיתוס? סיפורים כמו "הלכתי בחורשה ופתאום צנחה עליי סימפוניה נהדרת" לא קורים במציאות?

"הייתי שמח לראות את העץ שממנו נופלות סימפוניות נהדרות. מובן שיש השראה, אבל מרבית הרעיונות לא מגיעים מושלמים. הסיפור של ריצ'רד פיינמן והצלחת הוא דוגמה לכך. מה שחשוב זה שיהיה לך מוח פתוח, קשוב לאפשרויות חדשות. ליצירתיות יש דקדוק פנימי שרוב האנשים יכולים ללמוד".

ואלו כמה מכללי הדקדוק הפנימי של רובינסון: צאו מהשגרה - סעו לעבודה בדרך אחרת, בקרו במוזיאון, אמרו שלום לשכן; שימו לב לסביבה שלכם - עצבו מחדש את שולחן העבודה, דברו עם אנשים חדשים; הסתכלו דווקא אחורה - נסו להיזכר מתי הייתם מאושרים, מה גרם לכם סיפוק, מה רציתם; עזבו את התירוצים - היפטרו מהחשש שיצחקו עליכם, אל תאשימו את המיתון, העבודה, החיים, ההורים. אל תחששו לפרנסה, אפשר להיות באלמנט גם בתחביב; ואל תקשיבו לעצות של אחרים; כן, זה כנראה מתייחס גם לעצות האלו. מה שמנחם, בכל מקרה, הוא שברגע שתצליחו, כבר תהיו באלמנט. "זו התמכרות", הוא מזהיר, "אבל כזו שטובה לך".

מהגן לאוניברסיטה ולעבודה ולמוות

החזית הבאה במלחמה על היצירתיות היא הסביבה. רובינסון טוען כי קשה מאוד למצוא את האלמנט ללא סביבה תומכת, וזה גם הטיפ המרכזי שלו כיועץ לחברות מסחריות: "אינך יכול להכריח מישהו להיות יצירתי או מוכשר, ממש כמו שגנן לא גורם לצמח לצמוח. אתה יכול רק לספק לו את התנאים הטובים ביותר לגדול ולהתפתח". ההגדרות והציפיות המוקדמות, מהבחינה הזאת, הן אויב. "אני לא אומר שצריך לשכור לעבודה את זה שיש לו תספורת מאוד יצירתית ולא את זה עם התואר הרלבנטי, אבל אני חייב לראות את התספורת".

העמדה הזאת מתחברת היטב לגישה הרווחת בעולם הניהול, שמדגישה את החדשנות. "זה עיקרון כלכלי", הבהיר רובינסון באחת מהרצאותיו. "החברות שישרדו יהיו אלה שישכילו להיות יצירתיות, חדשניות וגמישות. לכן אנשים שעשו דברים לפי הספר מתרסקים במשבר הכלכלי". הרי החיים לא מתנהלים בקו ישר, הוא מזכיר, מהגן לאוניברסיטה לעבודה ולמוות.

הקו הישר שמהגן לאוניברסיטה הוא החזית הבוערת ביותר של רובינסון, מבקר חריף של מערכת החינוך. "בקליפורניה מוציאים יותר כסף על מערכת הכליאה מעל חינוך. זה לא אנושי", הוא טוען. "משאבים אנושיים, כמו משאבים טבעיים, נמצאים בעומק: צריך לחפור כדי למצוא אותם".

ובתי הספר עושים בדיוק את ההפך: הולכים על לקבור במקום על לחפור. "מערכת החינוך נכשלה כי היא התעלמה ממה שהופך בני אדם לבעלי ייחוד ומנעה מהם לפתח את הכישורים והיכולות הטבעיים שלהם". ההצעה שלו - שאותה הוא משווק ברחבי העולם, כמרצה וכיועץ לממשלות שונות, ובהן ממשלת בריטניה, מולדתו - היא ל"השכלה על פי האלמנט". רובינסון ממליץ לבטל את ההיררכיה שמציבה מקצועות מסוימים - את הכלכליים שביניהם, למשל מדעים - בראש הפירמידה, וקובעת סטנדרטים אחידים לכל התלמידים. הוא דוגל במגוון, כזה שיאפשר לתלמיד הארטיסט לפרוח בלי טרור המתמטיקה, ולתלמידה הרקדנית להיות יצירתית בלי לקבל ריטלין.

כך גם נולד "האלמנט". רובינסון פגש את כוריאוגרפית העל גיליאן לין, שסיפרה לו כיצד התקשתה להכין שיעורים והרבתה להפריע למורים. "זה היה בשנות השלושים, לפני שדיברו על הפרעות קשב וריכוז. בימינו מישהו היה מורה לה לבלוע תרופות ולהירגע. אבל אז לקחו אותה למומחה, שביקש מההורים לצאת מהחדר והפעיל את הרדיו. גיליאן התחילה לרקוד. 'היא לא חולה', הוא דיווח לאמה, 'היא רקדנית'. גיליאן עברה לבית ספר למחול, ומצאה את מקומה". ואת האלמנט שלה. יש בתי ספר שמצליחים לעשות את זה.

"חינוך אמור להיות התהליך שבו אנחנו מתפתחים כבני אדם", אומר רובינסון. "כל קהילה - משפחה, שכונה או מדינה - זקוקה למגוון כישרונות, ולכן כל המקצועות חשובים באותה מידה". מעבר לפילוסופיה, הוא מגייס גם כאן את הטיעון הכלכלי: "האירוניה היא שהפוליטיקאים חושבים שתוכנית לימודים מצומצמת ומבחני סטנדרטיזציה הם הדבר שעסקים רוצים, אבל המנהלים מתלוננים על עובדים חסרי יצירתיות שיצאו מהמטחנה החינוכית".

הדרך לשנות את המערכת, הוא טוען, עוברת בכיתות קטנות עם יחס אישי. "המפתח הוא גמישות והתאמה אישית, ואפשר להתחיל בכך מחר בבוקר. עם כל ילד, בכל כיתה. הדבר היחיד שמשנה בבתי ספר זה איכות המורים".

אבל זה עלול להעמיק את הפערים, לאפשר רק לבעלי האמצעים להעניק חינוך כזה לילדיהם. רוב המדינות לא מצליחות לדאוג לחינוך ממלכתי באיכות כזאת.

"אני חושב שהמדינות יכולות, ואני חושב שאין לנו ברירה. צריך רצון וכוח לשנות את הלך הרוח, וצריך לנקוט גישה קהילתית ולא תעשייתית. המערכת לא מתאימה לעתיד שבו ילדינו יחיו, וצריך לערוך בה שינויים: להשתמש בצורה חכמה יותר בטכנולוגיה, לתקשר עם הקהילה והמבוגרים, להרשות לילדים לנסות ולחקור. היעדים האלה בני השגה. בסינגפור ובפינלנד כבר עושים את זה".

אף אחד לא חיכה למרתה גרהם

רובינסון עצמו הוא תוצר של מערכת החינוך הבעייתית. "אסרו עליי ללמוד אמנות כי גרמנית היתה יותר חשובה, ושיעורי הדרמה נדחו לשעות שאחרי הלימודים", הוא מספר. זה לא הפריע לו לשכלל את כישורי הדרמה; בהרצאות שלו, שסרטי הווידיאו שלהן זוכות לפופולריות מרשימה באינטרנט, הוא נראה לגמרי באלמנט. מלא ביטחון, מצחיק, חד, שופע קסם בריטי שכבר הספיק לספוג משהו מהטאץ' הזוהר של לוס אנג'לס, שאליה היגר מבריטניה לפני שמונה שנים.

הוא גדל בליברפול, במשפחה עם שבעה ילדים, אב משותק והמון המון תמיכה, שהצמיחה בו את האופטימיות והאמונה שלדבריו מאפיינים אותו עד היום. עם הרוח החיובית הזאת הוא יצא לאורך השנים מגבולות האקדמיה והחל לייעץ לגופים ציבוריים ומסחריים. ועדיין, בתפיסתו, הוא קודם כל איש חינוך. זה מצחיק אותו; פעם סיפר: "אם אתה בארוחת ערב, ואתה אומר שאתה מתעסק בחינוך - בעצם, אתה לא מוזמן לארוחות ערב לעתים קרובות אם אתה עוסק בחינוך - בכל אופן, כשאתה אומר למישהו שאתה עוסק בחינוך, אתה רואה איך הדם אוזל מפניו והוא אומר לעצמו: 'אוי, למה אני? בערב היחיד שבו יצאתי'".

קשה לדמיין את המהפכה מתרחשת במקצוע עם כזה סקס אפיל. אבל רובינסון מזכיר מה נוכל להרוויח, לכשהיא תתרחש. "אף אחד לא חיכה לתיאוריית היחסות או למחול של מרתה גרהם. אנשים יוצרים ביקוש למה שהם עושים. וזה לא חייב להיות לצורכי פרנסה, זה יכול להיות תחביב. בחברה שלנו, שנהפכה ליותר מדי מקצועית ותחומה - יש חשיבות לתחביבים. ובסופו של דבר, יצירתיות היא פונקציה של אינטליגנציה. יצירתיות היא מותר האדם".