פרשנות: בעל הבית השתגע

אם מסתכלים על המתמטיקה, כל הוויכוח על הגדלת מסגרת התקציב נראה כמשהו שחרג מעבר לממדיו הטבעיים. המשמעות של הגדלת התקציב עוד ב-1.5% עד 1.7% היא תוספת כספית של כ-4 מיליארד שקל. בהשוואה לגירעון העצום הצפוי השנה (44.8 מיליארד שקל), מדובר בתוספת צנועה יחסית. אלא ש-4 מיליארד

אבל פריצת מסגרת התקציב הזו תגרום בהכרח לאחת משתי האפשרויות הבאות: הגדלת הגירעון, או הגדלת ההכנסות בסכום זהה לגידול בהוצאות. גירעון גדול יותר מזה שנקבע - 6% מהתוצר בשנת 2009 ו-5.5% מהתוצר בשנת 2010 - יחייב את הממשלה להגביר את קצב הנפקת איגרות החוב שלה.

הדבר יעביר את נטל מימון התקציב אל הדורות הבאים, ויגרום להעלאת הריבית לטווח ארוך כבר עכשיו. בשבוע שעבר התריעו בפני הממשלה הן נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, והן יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' מנואל טרכטנברג, לבל יעשו זאת. פישר אף ציטט מחקרים המראים כי הדבר הוא הרה אסון למדינות קטנות, שאינן מצליחות להתאושש ממהלכים כאלה.

מנגד, הגדלת ההכנסות פירושה העלאת מסים. למעשה, זה מה שהאוצר התחיל כבר לעשות, ולא תהיה לו ברירה אלא לעשות זאת במינון גדול הרבה יותר אם אכן התקציב יוגדל. במסגרת זו, אחת האפשרויות היא העלאת המע"מ, צעד רגרסיבי באופן מובהק שיפגע בעיקר בשכבות החלשות.

לפריצת מסגרת התקציב יש עוד השלכות חמורות. כשהממשלה מבטלת החלטה שהיא עצמה קיבלה רק לפני שמונה ימים, יש לכך רק משמעות אחת. בשפה פשוטה קוראים לזה חוסר אמינות. וחוסר אמינות בתחום המדיניות הכלכלית של הממשלה הוא הדבר האחרון שהגורמים שחשובים לנו מעבר לים מוכנים לסבול - החל במשקיעים הזרים וכלה בחברות הדירוג. אם ישראל היתה חברה עסקית, המשקיעים כבר מזמן היו בורחים ממנה.

ירידה בהשקעות הזרות ופגיעה בדירוג האשראי חשובים הרבה יותר מתוספת של עוד שבר אחוז למסגרת התקציב. לא משנה עד כמה גדול יהיה ההישג הפוליטי של נתניהו ועד כמה חשובים לו האגו של עופר עיני והיציבות הקואליציונית. במקרה הזה, נדמה, מוטב היה לו היה שומע לפקידי האוצר ולשורת הפקידים הכלכליים הבכירים במשק, במקום ליועצו הקרוב אורי יוגב.