הכלכלה הפלסטינית: אחת מול שלוש

בשבוע שעבר התקיים במלון דן בתל אביב אירוע נוצץ: ארוחת גאלה לציון פתיחת לשכת המסחר והתעשייה ישראל־פלסטין. נשאו דברי ברכה היו"ר עיבל גלעדי, לשעבר ראש אגף תכנון במטכ"ל, סילבן שלום, טוני בלייר ודני איילון. הבטיחו לבוא לברך אך לא באו: הנשיא שמעון פרס וראש הממשלה הפלסטינית

עיתונאים פלסטינים שהוזמנו אמרו שלא נוח לבוא לאירוע שמוגדר כ"נורמליזציה" ביחסים עם ישראל, וכל עוד אין הסכם שלום, הם ועמיתיהם ממדינות ערב נמנעים מלהשתתף באירועים כאלה. חוץ מזה, הסבירו, פיאד היה בוודאי טרוד בהרכבת ממשלתו החדשה שהוצגה ברמאללה ביום שלאחר מכן.

ארגון ישראלי, לא משותף

אף שלאירוע הגיעו רבים מהשמות המוכרים בעולם הכלכלה והעסקים הישראלי, ובהם סטנלי פישר, שרי אריסון (שעזבה אחרי זמן קצר), שרגא ברוש, גד פרופר, דני גילרמן וכמעט כל חברי הסגל הדיפלומטי - התקשורת הישראלית לא דיווחה על האירוע. גם לא התקשורת הפלסטינית. זהו גוף ישראלי, ולא ארגון משותף, הסביר לי כתב של הרדיו הפלסטיני.

השאלה שניקרה בראש במהלך כל הערב המהודר היתה מדוע דווקא עכשיו מקימים לשכת מסחר ישראל־פלסטין ומי עומד מאחורי היוזמה? ישראל הרי מקיימת קשרי מסחר וכלכלה עם השטחים הפלסטיניים כבר יותר מ־40 שנה, וישנם הסדרים כלכליים עם הרשות הפלסטינית מיום הקמתה לפני 15 שנה. השוק הפלסטיני הוא השני בגודלו ליצוא מישראל - אחרי ארצות הברית, ולפני כל אחת ממדינות אירופה. לשכה כזאת נועדה להסדיר ולהגן על עסקים בישראל שיש להם קשרים עם הפלסטינים. מדוע אם כן נזכרו בכך רק עכשיו?

התשובה היא שהיוזמה היתה של רון פונדק, ראש מרכז פרס לשלום, שגייס לשם כך את פורטלנד טראסט, קרן שהקים סר רונלד כהן מלונדון כדי לקדם שיתוף פעולה ישראלי־פלסטיני, והקרן היא שמימנה את הערב המפואר. אחת הסיבות לעיכוב בהקמת גוף כזה היא שכל לשכות המסחר של ישראל הוקמו כדי לתאם קשרים עם מדינות זרות, ואילו הרשות הפלסטינית איננה מדינה. אין זה רק עניין פורמלי; הבעיה היא שקשה בכלל לדבר על כלכלה פלסטינית, משום שקיימות בעצם שלוש כלכלות פלסטיניות, שכל אחת שונה מחברתה בקשריה עם ישראל.

דרושים: 38 אלף מקומות עבודה

ראשית, ישנה כלכלת הגדה המערבית, שבה יותר מ־30% מובטלים, ויזמים שונים מנסים לבנות בה אזורי תעשייה על גבול ישראל, בצפון ג'נין ובמערב חברון. אלא שספק אם אזורי התעשייה הללו, המתמהמהים לקום, יפתרו את הבעיות, שכן הם יכולים לספק רק כמה אלפים בודדים של מקומות עבודה, בשעה שהגדה המערבית זקוקה לתוספת של 38 אלף מקומות עבודה מדי שנה.

שנית, ישנה כלכלת עזה החרבה, הנתונה במצור. בדרך לאירוע במלון דן שמעתי שידור ברדיו שבו סיפר קבלן בניין מעזה שברצועה חזרו לבנות בתים מטיט, שאינו אלא בוץ מעורב בקש, כפי שבנו עניי הארץ לפני מאה שנה, וזאת מפני שישראל מונעת מעבר מלט וחומרי בניין.

וישנה גם כלכלה שלישית, של קרוב ל־300 אלף ערביי ירושלים שאינם אזרחי ישראל. אמנם קל להם יותר למצוא עבודה מפני שאין להם הגבלות תנועה בתוך מדינת ישראל, אבל הם נעשים עניים יותר ויותר (לפי מחקרים של ראמי נסראללה מהמרכז הבינלאומי לשלום ולשיתוף פעולה במזרח ירושלים), מפני שיוקר המחיה שלהם גבוה הרבה יותר מזה שבגדה והמיסוי אצלם גבוה הרבה יותר מאשר בשטחים.

על רקע זה צריך לחכות ולראות כיצד תפעל לשכת המסחר החדשה בתוך המהומה הפוליטית־כלכלית הזאת, ולקוות שתצליח לנווט דרכה בסבך.