האם ה־MBA אשם במשבר?

בארה"ב לבדה יש 150 אלף בוגרי MBA בשנה. המספרים באירופה ובאסיה, כל אחת בנפרד, דומים. בישראל מדובר בכמה אלפים. השאלה הנוגעת לחלקם ביצירת המצב הנוכחי מתבקשת, וכראש בית ספר לניהול אני נדרש להתמודד איתה אישית. האומנם המשבר מצריך רישום של ציון שלילי במבחן התוצאה, כפי שאולי הצריך פרס הצטיינות בעשורים שבהם העסקים משגשגים? מה באמת הקשר בין הנעשה בין כותלי בתי הספר לניהול למה שמתרחש בכלכלה האמיתית? ואם תתברר אחריות אקדמית למציאות, מה עלינו לעשות בעניין?

יש בינינו מי שנותנים תשובה מתחמקת מאחריות ומתחסדת במיוחד: הם מרחיקים עצמם מהמציאות, וטוענים (להגנתם) שפעולתנו מחקרית גרידא, מנותקת ממאורעות היומיום. מנגד ישנם המאשימים, ובראשם הנרי מינצברג (mintzberg.com). מינצברג, חבר סגל בבית הספר לניהול של אוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול, הוא אחד החוקרים המוכרים בתחום מינהל העסקים, עם רזומה עשיר של מאמרים וספרים העוסקים במנהלים ובאסטרטגיה של הארגונים שאותם הם מובילים. בשנים האחרונות הוא מפנה את ההתעניינות שלו לארגונים שבהם הוא עצמו עובד כבר ארבעים שנה: בתי הספר למינהל עסקים.

ספרו של הנרי מינצברג, שיצא נגד ה-MBA כבר ב-2004

מינצברג מאשים את תוכנית ה־MBA באחריות ישירה ליצירת המשבר. לזכותו ייאמר שהוא משמיע את הטענות האלו כבר חמש שנים; אלא שלפני המשבר הן היו אזהרות שאיש לא שעה להן, ואילו היום יש יותר סיבות להטות להן אוזן.

בספרו "מנהלים, לא בעלי MBA", שיצא ב־2004, קרא מינצברג לסגור את כל בתי הספר לניהול, ולהתחיל מחדש, אחרת. מינצברג טוען שיש להחליף את תלמידי הניהול הצעירים במנהלים ותיקים, כלומר לא להתיימר ללמד ניהול את מי שטרם טעמו טעם עבודה וניהול, וכן לשנות את שיטות ההוראה והלמידה מן הקצה אל הקצה.

ניהול, הוא גורס, אינו מדע. הוא אפילו אינו "מקצוע". ניהול הוא משהו שלומדים מניסיון. מנהיגות אינה נרכשת על ספסל הלימודים, אלא בעבודה בשטח, ליד פס הייצור. האנשים הצעירים מדי שמתקבלים ללימודים בבתי ספר לניהול נגועים בהיבריס, ובתי הספר הסלקטיביים למינהל עסקים אשמים בהגברת היוהרה נטולת הבסיס של בוגריהם. חלק מצרותינו נטוע בהיעדר צניעות, מלבלב ברהבתנות וראוותנות שהובילו לכישלון הכלכלי הנוכחי.

מינצברג מאשים מפורשות: משבר הסאב־פריים נוצר בחדרי ההרצאות של בתי הספר למינהל עסקים, שם לימדו מימון באופנים שעלו לראש של התלמידים הצעירים. הוא מרחיק עוד יותר וטוען שגם טעויות קולוסאליות - היציאה למלחמה בעיראק, למשל - נבטו בצורות החשיבה המוטעות של בתי הספר לניהול.

בהתייחסו לתוכני הלימוד, מינצברג מתלונן על האירוניה והפתטיות בהוראת אתיקה לתלמידי MBA, סטודנטים צעירים שהגיעו לכיתה עם מטען ריק. גם את השימוש בשיטת ניתוחי האירוע (case studies), שנפוצה ברבים מבתי הספר האלה, הוא שולל. ניתוחי האירוע, שהם תקצירים דחוסים המטופלים בלחץ זמן, מייצרים מנהלים שטחיים, קצרי ראייה וצרי אופק. השיטה הזאת, אומר מיצברג, מוציאה אל העולם העסקי אנשים החלטיים, שמובילים אותנו לאסונות בעיוורון דחוס, מקוצר והרה אסון.

מינצברג גם מאשים את בתי הספר למינהל עסקים בהדגשת הגישה הכמותית. האנליטיות נוחה, אך היא מסתירה את מורכבותו האמיתית של העולם; הדגש על ניתוחים כמותיים מוביל לראיית עולם פשטנית. זאת גישה מפנקת ונגישה, בעיקר לתלמידם עולי הימים ודלי הניסיון שמאיישים את ספסלי הלימודים תחת שיטות המיון הנוכחיות - וסופה לעודד את הראייה קצרת הטווח שהביאה אותנו עד הלום. ברוח דומה נוצרו מסגרות התגמול והבונוס למנהלים, המעודדות הישגים בטווח הקצר ומתעלמות מן הטווח הארוך. מי שמע, אומר מינצברג, על הסכמי שכר מנהלים המודדים את הביצוע לאורך עשור שנים במקום לאורך רבעון?