הכלכלה הפלסטינית: משמעת מים

נושא המים נמצא לרוב כעת בכותרות הפלסטיניות. לפני כשבועיים מסר ראש הממשלה סלאם פיאד הודעה בתקשורת הפלסטינית שעיקרה: "בכוונת הרשות הפלסטינית להשקיע 300 מיליון דולר בפיתוח מקור המים עין פשחה שלחוף הצפון־ מערבי של ים המלח. מקור מים זה עתיד לספק 100–120 מיליון מ"ק מים לצרכנים פלסטינים והממשלה הפלסטינית עומדת ללמוד ולבדוק את הנושא". להודעה מגמה פוליטית ברורה, שכן עין פשחה נמצאת בשטח C, כלומר בשליטה ישראלית מלאה.

נושא המים הוא אחד הרגישים ביותר ביחסים בין ישראל לבין הרשות. ההערכות הן שנושא זה עתיד להיות קריטי בשנים הבאות בגלל המחסור הצפוי. המחסור יגדל במידה ניכרת עקב שורה של גורמים: תהליכי זיהום מי התהום בישראל ובשטחים הפלסטינים; שינויי האקלים; הגידול באוכלוסייה; ועלייה ברמת החיים הגוררת צריכת מים גדלה והולכת.

לפי הסכמים קודמים (אוסלו וקהיר) פועלת ועדת מים משותפת לישראל ולרשות הפלסטינית, השומרת פחות או יותר על עקרונות של חלוקת המים שהיו בממשל הישראלי טרם הקמת הרשות ברמאללה. הוועדה פעלה גם בימי המשברים הקשים, ואפילו אז הכירה ישראל בזכויות המים של הפלסטינים. במשך השנים אישרה הוועדה כ־500 קידוחים חדשים לפלסטינים, ישראל מוכרת כמות מסוימת של מים לפלסטינים, וקיימת תת־ועדה הקובעת את מחירי המים. הדיון בהסדר הסופי של נושא המים נדחה לשלב שבו ייקבע פתרון הקבע.

לפי הבדיקות השונות, צריכת המים של ישראלי ממוצע מתקרבת לפי שניים מצריכת המים הממוצעת של תושב פלסטיני. את כל ההשקעות במשק המים הפלסטיני מכסות המדינות התורמות, ובשנים האחרונות מדובר בסכום המתקרב ל־500 מיליון דולר. כ־200 מיליון דולר מסכום זה הושקעו בקידוחים חדשים, והשאר באחזקה שוטפת, בשיפור רשת הביוב, בתפיסת שטפונות, במינהלה ובהכשרת עובדים.

במישור העקרוני טוענת ישראל כי הפלסטינים מתרכזים בתלונות ובמאבקים על המים, בעוד הצורך האמיתי הוא שיתוף פעולה לתכנון עתיד טוב יותר לשני הצדדים. הפלסטינים טוענים שהמים מאקוויפר ההר שייכים להם, שאין להם מקור מים אחר ושישראל גוזלת אותם.

פלסטינים ממלאים מים בכפר יטא צילום: אי פי אי

קידוחים לא חוקיים באזור ג'נין

במישור המעשי לישראל יש שורה של טענות מלבד מאות הקידוחים הלא חוקיים, בעיקר באזור ג'נין; ישראל מתלוננת על גניבות מים בעיקר באזור חברון. הגניבות מתבצעות באמצעות חיבורים פיראטיים לרשת מקורות. עוד טוענת ישראל שהפלסטינים אינם מטפלים בטיהור שפכים. טענה זו מתבססת על העובדה שבציבור הפלסטיני ישנה רתיעה, בעצם סירוב, להשתמש במים מטוהרים. זאת ועוד, הפלסטינים אינם מנצלים את האקוויפר המזרחי (היורד לבקעת הירדן).

עיקר הטענות הפלסטיניות הן ש־450 אלף הישראלים החיים בגדה צורכים בערך אותה כמות מים שצורכת אוכלוסייה בת 2.3 מיליון פלסטינים, של־200 אלף מהם אין כלל מים זורמים. מי שנוסע בגדה רואה שכמעט על כל גג פלסטיני עומד דוד שחור גדול, זהו דוד המבטיח שיהיו מים בבית בפרקי הזמן הממושכים שבהם לא זורמים מים ליישובים הפלסטינים.