האם הרשת מבודדת אותנו?

לא טוב היות האדם לבדו. זאת תובנה מקראית, וגם עובדה רפואית ומדעית. אז למה אנחנו מפתחים ומאמצים יותר ויותר כלים, התנהגויות וטכנולוגיות שהם אישיים ומבודדים? התהליך הזה מתרחש בלי קשר לכלים: ממצאי מחקר מבוססים ויציבים הנוגעים לחברה הישראלית, למשל, מעידים כי ככל שחולף הזמן אנחנו אינדיבידואליסטים יותר וקהילתיים פחות. הישגיים יותר וחברתיים פחות. לא ברור אם המגמה הזאת מוצתה או שיש עוד כברת דרך לפנינו, אבל כבר ברור שהלכנו רחוק. זה תהליך מדאיג ברמה הערכית ומטריד ברמה הפוליטית.

הטכנולוגיה נמצאה חפה מפשע באחריות לבדידות, אבל היא תצטרך להירתם לפתרון הבעיה איור: יונתן וקסמן

זו כמובן אינה דאגה ייחודית לנו, והיא משותפת לרבים בעולם המערבי. כבר ב־1995 עסק בנושא רוברט פטנאם, פרופסור למדעי המדינה בהרווארד, במאמר שאחר כך התגלגל לספר "Bowling Alone", על "קריסתה ותחייתה של הקהילה האמריקאית". פטנאם הביא סיפורים נוגעים ללב וגרפים מאירי עיניים, שהעידו על הצטמקות כל המעגלים החברתיים. מרבית המוסדות וההסדרים המסורתיים ששימשו דבק חברתי נחלשו, קטנו ונסוגו ממרכז חיינו. פטנאם עצמו כבר העלה את השאלה הנוגעת לתפקידה של הטכנולוגיה בתהליכים האלה, והשאיר אותה פתוחה.

הטכנולוגיה היא שעיר לעזאזל קבוע בדיון על הבדידות. אחד הסטריאוטיפים הפופולריים ביותר הוא של החנון, "פריק המחשב", שראשו תקוע במסך ומחוץ לו אין לו חברים. המחשב והרשת הרי המריאו ממש באותו זמן שבו הסולידריות התערערה. חייב להיות קשר סיבתי בין הדברים. רבים מגיעים למסקנה הזאת, והיא מפתה מאוד. הקושי בהוכחת האשמה הזאת הוא גדול, אבל הקושי בהפרכתה גדול עוד יותר. הוא גדל לנוכח סקרים רחבי היקף שנעשו בשנים האחרונות בארה"ב, כמו המדגם הלאומי של ה־General Social Survey, שלפני חמש שנים מצא כי מספר חברי הנפש שיש לאדם מבוגר בארה"ב הצטמק משלושה לשניים בשני העשורים האחרונים. עכשיו לך תוכיח שאין לך אחות, אבל יש לך חברה בפייסבוק.

ובכל זאת, המחשב והאינטרנט, הטלפונים הסלולריים והמסרים המיידים, הרשתות החברתיות וזירות השיתוף למיניהן כמו נוצרו במיוחד כדי לתגבר חברתיות. איך אפשר לחשוב אחרת? הרי הרשת הומה שירותי שידוך והיכרות, קבוצות ופורומים. האם אני בודד בהמון של מאות החברים שלי בפייסבוק, אלפי החברים לעט שלי בדוא"ל ועשרות אלפי המטקבקים שמתקשרים איתי?

דו"ח חדש מספק תשובה. המסמך, סקר יסודי ומקיף שפרסם מכון המחקר Pew בשבוע שעבר, מאשר שוב שהמעגלים החברתיים מצטמצמים והולכים — אבל מוכיח כי האשם אינו באינטרנט או בטלפונים הסלולריים. מי שמרבים להשתמש בטכנלוגיה בלטו לעומת האחרים בכך שהיו חברתיים יותר, בילו יותר בחיק הטבע ובבתי קפה והיו מעורבים יותר בפעולות קהילתיות והתנדבותיות. לפעילים באתרי שיתוף תמונות וקבצים, לפי המחקר, יש כ־10% יותר חברים ממקביליהם שאינם עושים שימוש בטכנולוגיות האלה. והעובדה המעניינת ביותר היא אולי שמשתמשי אינטרנט, בעיקר אלה הפעילים ברשתות חברתיות, הם בעלי מעגל חברתי מגוון ועשיר יותר. במילים אחרות, תוצאות המחקר הוכיחו שוב שבפועל יש לטכנולוגיה תפקיד קטן יותר מזה שהציבור מייחס לה. לטוב או לרע, השפעות הטכנולוגיה מתווכות על ידי הקהל. זאת עובדה שחוקרים יודעים כבר עשרות שנים, אבל עד כה הם התקשו לשכנע בה את הציבור הרחב.

עם זאת, אסור לתת לתוצאות המחקר ולכותרות שהוא מייצר לבלבל אותנו. אנשים (עדיין?) מעדיפים קשר בלתי אמצעי, פנים אל פנים, על פני תחליפים מלאכותיים. ובין המספרים מסתתרת העובדה שכ־6% מהאוכלוסייה מדווחים שאין להם חברים כלל, ואין להם עם מי לחלוק את מועקותיהם. הנתון הזה נותר יציב לאורך השנים, והוא צריך להטריד אותו. במקביל מאשש המחקר את הממצאים הקודמים על התרחבות הבדידות.

הטכנולוגיה ושימושיה נמצאו חפים מפשע, אבל הם לא פטורים מאחריות למצב המצטייר, שבו הניכור רק גובר. הטכנולוגיה של העתיד תצטרך להירתם לפתרון הבעיה, בהתערבות שהיא מתוחכמת יותר מסתם עדכוני הסטטוס בפייסבוק וציוצי הטוויטר.