השראה: מוכרחים להיות שמח?

ברברה ארנרייך מתעטשת ומזהירה: "אני מצוננת, אז אני לא שמחה במיוחד היום".

סיינפלד צילום: בלומברג

ניסית לטפל בזה באמצעות כוח המחשבה?

"האמת היא שכן. אמרתי לעצמי: מה אם אני פשוט אעמיד פנים שאני בריאה, אלך לחדר הכושר ואעשה הכל כרגיל?", היא מאנפפת בציניות, "ניסיתי את זה, וכמובן שהצינון רק החריף".

זו לא הפעם הראשונה שארנרייך - עיתונאית, סופרת ולוחמת חברתית עטורת פרסים - נדרשת לקשר בין בריאות גופנית לחשיבה חיובית. בשנת 2000 היא אובחנה כחולה בסרטן השד ושקעה אל תקופת השפל הגדולה בחייה. לצד הניתוחים, הבדיקות, הכימותרפיה והבחילות גילתה שהיא לא לבד: עולם שלם של סרטים ורודים, דובונים מתוקים, ספרי מוטיבציה וחיוכים מאוזן לאוזן הקיפו אותה ואת שאר החולות. ארנרייך לא יכלה לסבול את זה.

"אחד הדברים הראשונים שנתקלתי בהם היתה פרסומת לדובון סרטן השד", היא מספרת בראיון בלעדי ל"כלכליסט", "חשבתי לעצמי: אולי יש לי מחלה נוראית, אבל לא נהפכתי לילדה בת ארבע. עם הזמן גיליתי תרבות שלמה של ורדרדות, נשיות, התיילדות ושמחה, שהרעיון העקרוני מאחוריה הוא שלא תחלימי מסרטן אם לא תחשבי חיובי. ולא רק שאת צריכה להיות חיובית, את אפילו צריכה לקבל את הסרטן כדבר טוב - כי בסופו של דבר תצאי מזה רוחנית יותר או רגישה או משהו כזה. פשוט נחרדתי מהרעיון שאני צריכה להודות על האסון הרפואי הנורא ביותר בחיים שלי".

אל תבינו אותה לא נכון - ארנרייך דווקא בעד אושר ועליזות, אבל מתנגדת למה שהיא מכנה שמחה כפויה ומזויפת. "אני בוגרת של הגל השני של התנועה הפמיניסטית, ואחד הדברים שלמדתי שם הוא לקחת את הרגשות שלך ברצינות", היא אומרת, "אם מה שאת מרגישה זה כעס, נסי לבחון את הסיבות לכך ותראי מה אפשר לעשות. ואני כעסתי מאוד, כעסתי שיש מגפה שאנחנו לא יודעים מה הסיבה לה, וכעסתי שהטיפולים לסרטן הם כל כך ברבריים, רעילים ומזיקים. אני לא מסוגלת להסתיר את הרגשות שלי או לשנות אותם כדי להתאים את עצמי לציפיות החברתיות".

ארנרייך הרגישה בודדה במערכה, מוקפת ספרים כגון "The Gift of Cancer" (מאת אן מקנרני) וציטוטים של מחלימים מפורסמים, לאנס ארמסטרונג ושות', שגורסים כי "הסרטן הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לי". היא השתתפה בפורום המוקדש למחלה, ותחת הכותרת "כועסת" פרסמה פוסט על תופעות הלוואי, התסכולים מול חברות הביטוח והתיעוב כלפי תרבות החיוכים. רוב התגובות שקיבלה היו בסגנון: "לא נעים לי להגיד, אבל יש לך גישה מאוד שלילית כלפי כל זה, וזה ממש לא הולך לעזור לך".

ברברה ארנרייך צילום: רויטרס

המדע כבר הוכיח: שמחה לא מועילה

ארנרייך נשארה מדוכדכת ומתוסכלת, ובכל זאת החלימה מהסרטן. ולא, המחלה לא הפכה אותה לרוחנית או מאושרת יותר. "יצאתי ממנה בנאדם הרבה יותר מגעיל", אמרה לאחרונה לג'ון סטיוארט ב"דיילי שואו", וכעת היא מוסיפה: "בזמנו לא ידעתי איזה אפקט יהיה למצב הרוח על ההחלמה שלי. היום יש לנו ראיות ממחקרים מאוד מקיפים מאוניברסיטת פנסילבניה שמראים שלמצב הרוח אין שום השפעה על ההחלמה מסרטן. אמפירית, פשוט אין לזה שום ראיות".

ארנרייך אמנם מתעסקת בעיקר בכתיבה, אבל גם מבינה דבר או שניים במדע. לצורך כתיבת ספרה החדש - שנקרא "sided־Bright", עוסק בהתעקשות לדבוק תמיד בחצי הכוס המלאה ויצא לאחרונה בארצות הברית - רעננה את הדוקטורט החלוד שלה בביולוגיה מולקולרית, שאותו קיבלה ב־1968. בספר היא שוללת כמעט את כל הראיות שלכאורה מוכיחות את ההשפעות הבריאותיות של המניפולציות על מצב הרוח, השפעה שבחוגי סרטן השד בארה"ב נהפכה עם השנים לאקסיומה. "הרעיון שלנפש יש השפעה על הגוף מאוד מרגש, והוא מאפשר למדענים התנהגותיים לעלות על הרכבת", אמר לארנרייך הפסיכיאטר ג'יימס קניון, שפרסם ב־2007 מאמר ששולל את ההשפעה של טיפול נפשי על ההחלמה מסרטן. "יש הרבה כסף במענקים למחקרים שקשורים בסרטן, ומדענים התנהגותיים נתלים בזה.

מה עוד יש להם לתרום (למלחמה בסרטן)? מחקר על איך לגרום לאנשים להשתמש בקרם הגנה? זה לא סקסי".

אבל מה לגבי הטענה הנפוצה שאם לא יועיל גם לא יזיק, ושאם אתה בכל מקרה חולה - למה לא לנסות לשמוח?

ארנרייך: "אני חושבת שזה מדכא עבור האנשים שסובלים מהמחלה. אומרים להם בעיקרון שאם הם לא מחלימים - זו אשמתם, כי הם כנראה לא שינו את הרגשות שלהם מספיק. זה כאילו לתת לבן אדם עוד מחלה: יש לך סרטן, ויש לך גם בעיה במוח.

"ויש עוד בעיה, רחבה יותר - אם אנחנו מייפים את הסרטן ואומרים דברים כמו הסרטן הוא מתנה, אני חושבת שזה מפחית מהלחץ למצוא מה גורם לזה. במקרה של סרטן השד זה פשוט מחריד, שיש לנו מגיפה ואנחנו לא יכולים להסביר למה. אני לא רוצה לראות יותר את ה'פינק ווש', במקום זה אני רוצה שנגיד: זו מחלה נוראית, בואו נעשה משהו בקשר לזה".

ג'וקר צילום: MCT

האיום הכי גדול - שאלות, ספקות ואנשים שליליים

ארנרייך (68), תושבת וירג'יניה, כתבה עד היום 17 ספרי עיון. המפורסם שבהם הוא כנראה "כלכלה בגרוש: איך (לא) להצליח באמריקה" (יצא בעברית בהוצאת בבל) - תחקיר שטח מרתק שבמסגרתו התפרנסה במשך כמה חודשים מעבודות נקיון, זבנות ומלצרות, והראתה איך כמעט בלתי אפשרי להתקיים בארה"ב משכר המינימום.

גם בספר החדש - שכותרת המשנה שלו היא "איך הקידום חסר הרחמים של חשיבה חיובית מחליש את אמריקה" - ניכרת תפיסת עולמה הסוציאליסטית, הדמוקרטית, הליברלית והפמיניסטית. הספר נפתח בתיאור חוויית הסרטן שלה וממשיך בהכרזת מלחמה על מגמת ה"סמיילי פייס" שמשגשגת בכל חלקה פנויה: מבתי החולים, דרך הכנסיות, האמנות הפופולרית (למשל בספר ובסרט "הסוד"), אופנת הפסיכולוגיה החיובית באקדמיה (שאחד ממוביליה הוא הישראלי טל בן שחר) ועד רוחות הקואוצ'ינג והניו אייג' שנושבות בעולם העסקים. אם לסכם במילותיה של ארנרייך, זהו ספר על "מה סרטן השד לימד אותי על המשבר הכלכלי".

"אחרי שהחלמתי הנחתי את עניין הסרטים הוורודים בצד ולא חשבתי על זה יותר", היא מסבירה, "עד שבאמצע העשור הנוכחי עשיתי תחקיר על פיטורים של עובדי צווארון לבן. שמתי לב שהם סובלים הרבה פעמים מאותו סוג של אינדוקרינציה: כשאנשים נשלחים הביתה החברה שולחת אותם לחברת Outplacement (חברות שמלוות אנשים בתהליך הפיטורים - ט"ש), והדבר הראשון שהם נתקלים בו שם הוא שיחת מוטיבציה על איך הם יוכלו למצוא עבודה חדשה אם רק תהיה להם גישה חיובית יותר ועל כך שהדבר האחרון שהם צריכים להרגיש זה כעס או מרירות. חשבתי: 'וואו, זה נשמע מוכר'. התחלתי לראות את זה בעוד מקומות בחברה האמריקאית אבל זו עדיין נראתה לי תופעה שולית. חשבתי שאנשים רציניים לא יכולים להאמין בזה. אבל כשחקרתי את העניין גיליתי כמה זה מרכזי לתרבות התאגידים האמריקאית. אתה לומד שאסור לך להיות ליד אנשים שליליים, כי הם יגררו אותך למטה, הם יגרמו לך להרגיש רע. אסור שמישהו יבאס אחרים עם שאלות או ספקות. מעודדים אותך לנדות אנשים שלא הולכים עם השיטה. תרבות כזו היא הרבה ממה שהוביל לקריסה הכלכלית של 2008 - לאנשים שעובדים בחברת פיננסים, למשל, אסור היה להגיד: 'היי, אני חושב שיש לנו יותר מדי חשיפה לסאב־פריים' או משהו כזה. עובדים כאלה נחשבו לאנשים שליליים שכדאי להרחיק מהחברה".

הדלק של מפלצת התאגידים וכנסיות הענק

את החיוך האינפנטילי מאתרת ארנרייך בכל סולם הדרגות, מרמת העובד ועד רמת המנכ"ל. "מאז ומעולם ביקרתי את הכוח התאגידי בארה"ב, אבל תמיד הנחתי שתאגידים הם בסופו של דבר גופים רציונליים: יש לך מספרים לחשוב עליהם, יש לך שורה תחתונה. ובאמת, במשך הרבה עשורים שלט הרעיון שיש מדע רציונלי של ניהול, שקשור בניתוח בעיות וכו', ושמנהיגים של תאגידים צריכים להיות טובים בזה. בשנות התשעים השתנתה המגמה לגמרי - זה ממש כאילו התאגידים האמריקאיים מרדו נגד הרציונליות. נקודת המבט החדשה היא שדברים קורים כל כך מהר שאין לך זמן לחשוב, להתעכב על בעיות, אז אתה צריך מנהיג כריזמטי שיש לו אינטואיציות מיידיות, שבאופן מיסטי רואה את הדרך הנכונה. לצד זה אתה מתחיל לראות את המנכ"לים מבלים סופי שבוע עם גורואים של מוטיבציה, יוצאים למסעות רוחניים ומאמצים יותר ויותר פרקטיקות ניו אייג'יות - כאילו זה מה שינחה אותם בקבלת החלטות".

טום קרוז צילום: איי פי אי

המשבר שינה את כל זה?

"לצערי אני לא רואה את זה קורה בכלל. כשעשיתי תחקיר וכתבתי את הספר, לפני חצי שנה, ראיתי שאחרי הקריסה החברות הביאו מטיפי מוטיבציה לכבוד הסבב החדש של הפיטורים. הן לא נטשו את זה בכלל".

ארנרייך רואה בתעמולת האופטימיות המתמדת כלי נהדר לשליטה בהמונים, מעין אשליה מסממת שמסיטה את תשומת הלב מהמציאות החברתית, הכלכלית והפוליטית: "להגיד לאנשים שנפגעו בצורה כלשהי שזו בעצם אשמתם, כי הם לא היו חיוביים מספיק, זה אמצעי מעולה לנטרול ביקורות. וזה לא קורה רק בקפיטליזם; גם הקומוניזם הסובייטי עבד ככה, אולי בצורה קצת יותר אכזרית - כמו לשלוח אנשים לא אופטימים למחנות עבודה. אתה פשוט חייב לעטות פרצוף מחייך כל הזמן".

לא רק בכלכלה: ארנרייך גם מוצאת קשר הדוק בין החיוביות התאגידית לתופעת ה"מגה־כנסיות" - מגמה שתפסה תאוצה אדירה בנצרות האמריקאית בעשור האחרון. המטיפים בכנסיות הענק המרהיבות הללו קוראים לעצמם כמרים־יזמים (pastorpreneurs), מספרים למאמינים שלהם שאלוהים רוצה למלא את רצונותיהם החומריים, משדרים שפע ומספקים שירותים כגון חדרי כושר ופינות משחקים לילדים. "מה שהופך את הכנסיות האלה למצליחות כל כך הוא שאין להן הרבה דברים רעים להגיד", מסבירה ארנרייך. "ברובן לא תמצאי צלב או דימוי של ישו בשום מקום, כי זה סיפור מאוד מטריד - בן אדם עונה למוות. אתה לא נכנס למגה־כנסייה הכי גדולה בארה"ב, ביוסטון, טקסס, ושומע על כמה אתה והשכנים שלך חוטאים. אתה שומע רק על כמה אלוהים רוצה להפוך אותך לעשיר".

מטיפי המוטיבציה, ספרי העזרה העצמית ושאר המאפיינים של כת העליזות נפוצים בכל העולם, אבל האמריקאים בהחלט מובילים את המצעד: "הסטיגמה על האמריקאים היא שאנחנו רדודים, שאנחנו תמיד מחייכים, שאנחנו לא חכמים במיוחד. אני די סולדת מהסטראוטיפ הזה באופן אישי, אבל אני חושבת שיש סיבות לכך שזכינו לדימוי הזה".

האמריקאים הם אולי האנשים החייכניים בעולם, אבל העובדות כבר מוכיחות שזה לא הפך אותם למאושרים יותר. ב־2006 פורסמה ב"דיילי סיינס" מפת האושר - מחקר בינלאומי מקיף שהתבסס על מאה מחקרים וסקרים שבדקו רגשות חיוביים בכל העולם. האמריקאים דורגו רק במקום ה־23, הרבה אחרי הדנים, האירים, הבהוטאנים, הפינים והמלזים.

כמה אפשר להעמיד פנים שאתה מאושר

מהי שמחה בשבילך?

"יש לי עבודה מתגמלת שאני אוהבת ואנשים נהדרים בחיים שלי. זה משמח אותי. זו הקומבינציה הטובה ביותר, כמו שפרויד אמר - עבודה ואהבה. חשוב לי להבחין בין שמחה לבין החובה להעמיד פנים כל הזמן שאתה מאושר ואופטימי. אני אף פעם לא יכולה להרגיש בנוח עם אנשים שנראה כאילו הם משחקים בתיאטרון כל הזמן, ושמצפים ממני לשחק גם".

את חושבת שאנחנו צריכים יותר שליליות?

"לא, אני חושבת שאנחנו צריכים יותר ריאליזם. אנחנו צריכים להפסיק להתעסק כל הזמן בלדמיין מה אנחנו רוצים שיהיה, ובמקום זה להבין מה באמת קורה ומה ניתן לעשות בנושא. ולא פשוט להיות ריאליסט, כי כדי לדעת מה באמת קורה צריך להשקיע, לבחון, לנתח, לדון. ובדרך אתה מגלה דברים חדשים ומשנה את מה שתפסת כאמת. הייתי מדענית, אני יודעת שזו מטרה נעה".

ברגע שנהיה יותר ריאליסטיים, מבטיחה ארנרייך, נהיה גם יותר שמחים. ושמחים באמת. "בחזון האוטופי שלי, יש לא רק עוד נוחות וביטחון לכולם - עבודות טובות יותר, ביטוח בריאות וכיוצא באלה - יש גם יותר מסיבות, פסטיבלים והזדמנויות לרקוד ברחובות", היא כותבת בספר. "ברגע שהצרכים הבסיסיים שלנו יסופקו - באוטופיה שלי, לפחות - החיים יהיו חגיגה מתמשכת שבה לכל אחד יש משהו לתרום. אבל אנחנו לא יכולים להגיע למצב המבורך הזה רק באמצעות כוח המחשבה. אנחנו צריכים להכין את עצמנו למאבק ממושך במכשולים מפחידים, כאלה שאנחנו יצרנו וכאלה שיוצר הטבע. והשלב הראשון הוא להחלים מאשליית ההמונים של החשיבה החיובית".