נקודת הבאזז

אני אוהב את גוגל באזז אהבת אמת מהרגע הראשון, ממש כשם ששנאתי את ההברקה הקודמת של גוגל, "גוגל ווייב", בפעם הראשונה שראיתי אותה. נדמה לי שזאת בשורה טובה בשביל גוגל, מפני שיש לי אינסטינקטים טובים. קחו את פייסבוק למשל (לא, באמת, קחו אותו). אני לא מכיר אף אחד שאוהב את הפייסבוק שלו. נכון, כולם שם, בוהים בפיד שלהם ומתחזקים אותו במידה זו או אחרת. ועדיין, מילות תואר שאפשר לגייס כדי לתאר את מערכת היחסים הזאת הן תועלתיות, שימושיות, שעבוד, קידום, ניצול. אבל לפייסבוק אין, וכנראה שלא תהיה היכולת לגרום לאנשים להתאהב בו.

טוויטר הוא סיפור קצת שונה. אני מכיר כמה אנשים - לא הרבה! - שמאוד אוהבים את השירות וקשורים אליו באופן רגשי כמעט עמוק. לזכותו של טוויטר ייאמר שיש לו אישיות מובחנת (כשאני מנסה לחשוב על האישיות של פייסבוק, זה תמיד מתחיל ונגמר בסנדלים של מארק צוקרברג). טוויטר הוא גיק חכמולוג שרוצה להיות היפסטר, אבל יוצא תמיד קצת נחמד מדי. אצל גוגל באזז זה אחרת. הוא מעורר מיד רגשות ששום שירות לפניו לא עורר. זאת לא סתם אהבה, זאת חמלה. לראשונה זה הרבה מאוד זמן, גוגל מאותתת שהיא זקוקה לנו, ועושה את זה מעמדת האנדרדוג. ובאהבה כמו באהבה, אין צורך במילים. אנחנו כבר שם.

עקום אבל משלנו

גוגל באזז

אבל בואו ניקח רגע הפוגה מהילולת הרגשות הזאת, ונשים את הקלפים על השולחן: גוגל באזז הוא עוד מאותו דבר. העתק חסר בושה, מהוסס, מכוער, פרום בקצוות, יושב עקום, ולפחות במתכונתו הנוכחית, אין בו שום תועלת לאף אחד. יש גם את הזמזום הקבוע על ענייני הפרטיות, אבל זה באמת נושא משעמם שאני מתנגד גדול לעיסוק המתמשך בו. עכשיו, יכול להיות שאני עומד לעשות כאן הערכת חסר לדירקטורים של החברה מקליפורניה, אבל לפעמים אין ברירה: גוגל באזז הוא הודאה מפורשת בכך שאין להם שמץ של מושג איך עושים את זה כמו שצריך. הלכה למעשה, גוגל מודה שבאקלים החברתי־דיגיטלי הנוכחי, אין לה יכולת להביט מעבר לאף ולשרטט חזון בעל משמעות. ועדיין, זה משחק שהם לא יכולים להרשות לעצמם להפסיד בו. באזז, אם כך, על שפע מגרעותיו וחוסר הבשלות שלו, הוא קריאה פומבית לעזרה. גוגל קוראת למשתמשי ג'ימייל הנאמנים שלה לבוא לבנות במו ידיהם את הכלי החברתי המרכזי שלהם לעתיד הנראה לעין. העובדה שבגוגל לא היססו לחזור בהם מהגדרות הפרטיות המתירניות ימים ספורים לאחר ההשקה, רק מוסיפה ומחזקת את האמירה הכנה והאמיצה הזאת של חברת האינטרנט מספר אחת בעולם: אין לנו מושג מה הולך פה, עשינו את זה מהר, קחו את זה מכאן ונראה איך ממשיכים הלאה.

גדלות רוח שכזאת מצד תאגיד שלא רואה אף אחד ממטר בימים כתיקונם לא היתה יכולה להתרחש ללא מאורע מכונן משמעותי: חטא ההיבריס של ההשקה המשמעותית ביותר שלהם בשנה האחרונה, "גוגל ווייב". אי אפשר לשפוט את גוגל באזז במנותק מהכישלון המונומנטלי ההוא. ווייב, שתוקשר לעייפה בטרם שחרורו בתור השלב הבא באבולוציה של האימייל או משהו כזה, התברר מהר מאוד כנפיחה מגלומנית ומנופחת בפיצ'רים שאף אחד לא יודע מה לעשות איתם. אף על פי שלגוגל יש היסטוריה ארוכה של מוצרים תמוהים וכושלים, ווייב התקבע בתודעה הציבורית כקו פרשת המים. אחרי שהאבק סביבו שקע, התברר לכולנו שגוגל לא יותר חכמה מאחרון ה"מומחים למדיה חברתית", כמו שמכנים היום אנשים עם חשבון בפייסבוק. לכל היותר היא לא מפחדת לנסות.

הצעד המבריק באמת

מה שמחזיר אותנו לעניין האנדרדוג. לגוגל יש מותג אחד שכולם אוהבים, וזה ג'ימייל. אף אחד לא שונא את ג'ימייל. מעט מאוד אנשים, כך לפחות אני מדמיין, אדישים כלפיו. ג'ימייל הוא אלגנטי, הוא חמוד, הוא מצחיק, הוא עובד בשבילך והוא קול בטירוף, בלי להיות מאיים, ואי אפשר שלא לאהוב אותו. לכן ההטמעה המעט מלאכותית של באזז כתיקייה בתוך ג'ימייל עשויה להתברר כצעד החכם ביותר של גוגל בכל הסיפור הזה. אני לא מדבר כרגע על ההיבט הלוגי של ההטמעה הזאת, כי אם על הצד התודעתי והמיתוגי שלה. אני אוהב את גוגל באזז מסיבה אחת פשוטה: הוא נמצא בג'ימייל שלי. זה היתרון הלא הוגן שהרוויחו ביושר מוצרים שמכריחים אותך לאהוב אותם. אתם יכולים להיות בטוחים שאף אחד ממאות המיליונים שבוהים עכשיו בפייסבוק לא יישארו שם כדי לראות את הספינה שלהם שוקעת.

אהיה הראשון להסכים — גוגל באזז לא מיועד לכל אחד. כרגע אין הרבה מה לעשות שם למי שלא אוהב להשחית את הזמן שלו על משחקי מילים גרועים בין חברים. גם בפיד שלי, שמורכב מקבוצה הומוגנית יחסית של מאמצים מוקדמים, אין יותר מדי שימושים שמתקדמים מעבר לזה. ועם זאת, אין ספק שבאזז יגדל ויתעשר בפיצ'רים, ויהיה בו כל מה שנדמה לכם שאתם צריכים. בינתיים, אני מבקש בכל לשון של בקשה: תנו לו זמן. אחרי הכל, אנחנו אלה שנעשה אותו לוהט. וזה מתחיל ממש עכשיו. רק עשו לי טובה, אל תשאלו בקול רם "מה עושים פה?". זה מוציא את החשק לחיות.