כמה רוע אפשר לבלוע

באפריל 2004 התקשר לסניף של מקדונלד'ס בקנטאקי, ארה"ב, אדם שהציג את עצמו כקצין משטרה בשם סקוט. "סקוט" נתן לסגנית מנהל הסניף תיאור של נערה שלדבריו חשודה בסחר בסמים ובגניבת ארנק. תיאורו התאים במדויק לעובדת הסניף לואיס אוגבורן, נערה בת 18 שעבדה במקום לאחר שעות הלימודים.

לפי הוראותיו של "סקוט", לקחה סגנית מנהל הסניף, אשה בת 51 בשם ג'ין סאמרס, את אוגבורן לחדר אחורי, הפשיטה אותה מבגדיה, קראה לסגן מנהל נוסף להביט באוגבורן הערומה, ולבסוף הזמינה לסניף את וולטר, ארוסה של סאמרס. וולטר עשה את הדברים הבאים, לפי הוראותיו של "סקוט": הוא משך בכוח את הסינר שבו כיסתה אוגבורן את מערומיה, ותיאר את גופה עבור "סקוט". לאחר מכן הורה לה לרקוד עם ידיה מעל ראשה, לקפוץ במקום, ולעמוד על שולחן ("סקוט" אמר שכך אפשר יהיה לראות אם היא מסתירה משהו על גופה). לאחר מכן הושיב את אוגבורן הבוכייה וההיסטרית על ברכיו ונישק אותה (כדי "להריח" אם השתמשה בסמים), ואחר כך היכה אותה על אחוריה ("עד שהאדימו", כפי שהורה "סקוט").

בשלב זה ניקס אמר לסקוט שהוא חייב ללכת לעבודה, ו"סקוט" הסכים לשחררו - בתנאי שניקס ימצא גבר אחר שישגיח על הנערה. תומס סימס, גבר שחור בן 58 שנזרק מבית ספר בכיתה ז' ועבד כשרת הסניף, נקרא להחליף את וולטר. סימס נכנס לחדר, הרים את השפופרת, סירב לציית להוראותיו של "סקוט", הלביש את אוגבורן בחלוק וחיבק אותה. "סקוט" ניתק.

סטודנט ששימש "סוהר" בניסוי בית הכלא. צורות פורנוגרפיות של התעללות אכזרית

מאמצע שנות התשעים התקשר "סקוט" ל־68 מסעדות מזון מהיר ב־32 מדינות בכל רחבי ארה"ב, הזדהה כקצין משטרה והצליח לגרום לעובדי המקום להשפיל עובדים אחרים ולבצע בהם מעשים מיניים שונים. הוא מעולם לא נתפס.

"'סקוט' הוא מומחה מיומן מאוד לפסיכולוגיה אנושית", מעריך פרופסור פיליפ זימבארדו, ככל הנראה המומחה האקדמי המוביל בעולם לרוע, שנשכר על ידי אחת מרשתות המזון המהיר כדי לנסות להבין טוב יותר את המטלפן המתעלל ואת ציותם העיוור של העובדים. זימבארדו הוא פרופסור באוניברסיטת סטנפורד, שפרסם יותר מ־50 ספרים, חלק גדול מהם בנושאי רוע ואלימות. הוא היה נשיא איגוד הפסיכולוגים האמריקאי, ולימד בעבר ב־NYU, בקולומביה ובייל.

"יש לנו אשליה שהקו בין רע לטוב הוא בלתי עביר", מסביר זימבארדו מדוע הפכו אנשים רבים למפלצות לפי הוראותיו של "סקוט". "בצד אחד ניצבים האנשים הרעים ובצד השני, הטוב, אנו ומשפחותינו וחברינו. מחקרים פסיכולוגיים מראים שזו אשליה. כשאנחנו חושבים על הנאצים, על סדאם, על המענים ועל הרוצחים, אנחנו תמיד חושבים 'זה הם, האנשים הנוראים האלה, זה לעולם לא אנחנו'". אם המחקר שלי מלמד משהו – זה שאנחנו עלולים להיות המפלצות הללו. הקו בין טוב ורע איננו חיצוני אלא 'עובר באמצעו של כל לב אנושי', אם לצטט את סולזניצין".

המחקרים הפסיכולוגיים שזימבארדו מזכיר מספקים רמזים על סוד ההשפעה של "סקוט". בשנות השישים הדגים המדען סטנלי מילגרם איך בני אדם מסכימים לחשמל בני אדם אחרים בעוצמות שיכולות להרוג (400 וולט ומעלה), רק משום שדמות סמכותית אומרת להם לעשות זאת, ומבטיחה להם שהיא זו שתישא באחריות. "ייתכן ש'סקוט' הכיר את הניסוי של מילגרם", אומר זימבארדו. המפתח לניסוי, כמו גם לפעולותיו של 'סקוט', הוא בהדרגתיות: המשתתפים בניסוי התבקשו בתחילה להפעיל על בן אדם אחר הלם קל מאוד של 15 וולט בלבד, ואילו 'סקוט' החל את שיחותיו בדרישות מתונות יחסית, שהלכו והסלימו. "כל רוע מתחיל ב־15 וולט", אומר זימבארדו, "והצעד הבא הוא עוד 15 וולט, ועוד ועוד, עד 450 וולט".

מתוך ניסוי בית הכלא בסטנפורד. "סטודנטית אחת אמרה לי: 'אתה עושה לילדים האלה משהו נורא'"

הניסוי השני הוא ניסוי הכלא, שבו זימבארדו עצמו הדגים בתחילת שנות השבעים כיצד ניתן להפוך בני אדם נורמליים ומאוזנים לעריצים פראיים ואכזריים, פשוט באמצעות הצבתם בסיטואציה מסוימת. זהו כנראה הניסוי הפסיכולוגי המודרני המפורסם ביותר (כשמקישים Experiment בגוגל ניסוי הכלא הוא התוצאה השנייה; הראשונה היא הגדרת המונח "ניסוי" בויקיפדיה. בימים אלו מופק סרט המבוסס על הניסוי, שאת תסריטו כתב כריסטופר מק'קיר, זוכה פרס האוסקר על כתיבת תסריט לסרט "החשוד המיידי").

ההיטלר שבפנים

במסגרת הניסוי בנה זימבארדו כלא במרתף של מחלקת הפסיכולוגיה של סטנפורד. מאות מתנדבים עברו סדרת מבחנים פסיכולוגיים, ומתוכם נבחרו 18 גברים צעירים, המאוזנים והבריאים ביותר מבין המתנדבים. בהטלת מטבע נקבע מי יהיו תשעת האסירים ומי יהיו תשעת הסוהרים. מיד אחר כך הפשיטו ה"סוהרים" את ה"אסירים" והתיזו עליהם ספריי צורב, לכאורה כדי לנקותם מכינים. במקום בגדים קיבלו האסירים מין שמלה, או שק, שכל אסיר לבש כל הזמן, ללא תחתונים. כתחליף לגילוח שיער ראשם, הולבש על שיערם כובע מקלחת נשי.

"המטרה היתה ליטול מהם את הגבריות שלהם", מספר זימבארדו. "ובאמת, מרגע שכמה מהאסירים הולבשו בשקים, הם החלו ללכת אחרת, לשבת אחרת, להחזיק את עצמם אחרת - יותר כמו אשה מאשר כמו גבר".

"לא אמרתי לסוהרים מה לעשות", מספר זימבארדו, "נתתי להם יד חופשית, כשההנחיה היחידה היתה לשמור על הסדר בכלא. הסוהרים המציאו חוקים משלהם". הסוהרים קבעו שארון קטן ברוחב חצי מטר יהיה "החור", צינוק שאליו יישלחו אסירים שהתמרדו. שכיבות סמיכה היו לעונש פיזי נפוץ על התחצפויות.

היום הראשון בניסוי עבר ללא תקריות, "ולכן היינו לגמרי לא מוכנים למרד שהתחיל ביום השני", מספר זימבארדו. האסירים הורידו את כובעי הניילון מראשיהם, הסירו את המספרים מהשקים שלבשו, התבצרו בתאיהם ודחקו את המיטות כנגד דלתות התאים. "הסוהרים כעסו מאוד, כי האסירים התחילו להתגרות ולקלל אותם", הוא אומר. "כשהתייצבו חברי משמרת הבוקר, הם כעסו על משמרת הלילה, שלדעתם היתה כנראה רכה מדי ביחסה כלפי האסירים. הסוהרים התכנסו והחליטו להגיב לכוח בכוח". סוהרי הכלא לקחו מתג כיבוי אש שהתיז דו־תחמוצת הפחמן, שיש לו אפקט מקפיא על העור, ובעזרתו הרחיקו את האסירים מהדלתות. לאחר מכן פרצו הסוהרים, עד לפני יומיים צעירים נורמלים ומאוזנים, לכל התאים, הפשיטו את האסירים, הוציאו את המיטות, הובילו את ראשי המרד ל"חור", והחלו להציק לאסירים ולהשפילם.

בימים הבאים המשיך הניסוי להידרדר. אפילו הליכה לשירותים הפכה להיות פריבילגיה שהסוהרים יכלו למנוע מהאסירים, אם רצו. אחרי נעילת התאים הלילית ב־22:00, הוכרחו לעתים תכופות אסירים לעשות את צורכיהם בדלי שהושאר בתאם. "מפעם לפעם לא אישרו הסוהרים לאסירים לרוקן את הדליים", אומר זימבארדו, "והכלא החל להסריח משתן ומצואה".

ביום הבא נפוצה בכלא שמועה על ניסיון בריחה. "כינסתי את הסוהרים וחשבנו על אסטרטגיות מניעה", מספר זימבארדו. "בשלב הזה הגיע עמית מחקר למשרד שלי, שבו ישנתי בלילות בזמן הניסוי, ושאל כבדרך אגב: "מה בעצם מטרתו של המחקר הזה?". להפתעתי, כעסתי עליו מאוד. יש לי בריחה מהכלא לטפל בה, ועכשיו אני צריך להתעסק עם הליברל הזה, האקדמאי הזה, השמאלן הזה, שמודאג ממטרתו של המחקר! רק מאוחר הרבה יותר הבנתי עד כמה נכנסתי לתפקיד שלי בנקודה הזו - חשבתי כמו סוהר ראשי ולא כמו פסיכולוג שעוסק במחקר".

בעקבות המתח סביב הבריחה הגבירו מאוד הסוהרים את רמת ההצקות שלהם. הם הכריחו את האסירים לעשות כפיפות בטן, לקפוץ באוויר, כל דבר שיכלו לחשוב עליו, והאריכו את משך ההתעללות לכמה שעות בכל פעם.

ההתעללות הגיעה לשיאה בלילות, כשהסוהרים חשבו שאיש אינו צופה בהם. "השיעמום שלהם הניע אותם להמציא צורות פורנוגרפיות וסדיסטיות יותר ויותר של התעללות באסירים", אומר זימבארדו. בין השאר, הוכרחו אסירים ערומים לדמות מין אנאלי זה על זה. "לקח להם חמישה ימים להגיע לזה", מוסיף זימבארדו. "התעללות, אגרסיביות ובסוף עונג סדיסטי הפכו להיות נורמה יומיומית".

מתוך ניסוי הכלא בסטנפורד

ביום החמישי לניסוי באה לבקר בכלא כריסטינה מאסלאץ', סטודנטית של זימבארדו. "היא ראתה את 'ריצת השירותים', שהפכה למנהג קבוע", מספר זימבארדו. "לפני נעילת התאים הלילית, האסירים הורשו ללכת לשירותים במשותף פעם אחת אחרונה. ראשיהם מכוסים בשקים, אזיקים לרגליהם, ידיהם על כתפי האסיר שלפניהם, הם רצים במהירות לשירותים והסוהרים צועקים. לא שמתי לב שהניסוי יצא משליטה. הייתי אדיש. כריסטינה אמרה לי: 'זה נורא, מה שאתה עושה לילדים האלה. הם לא סוהרים או אסירים, הם סטודנטים שבאחריותך'. בעקבות מה שאמרה סיימתי את המחקר. שנה אחר כך נישאתי לה". הניסוי הופסק שישה ימים לאחר שהחל, במקום להימשך שבועיים, כמתוכנן.

החבית הרקובה

פיליפ זימבארדו נולד ב־1933 וגדל בדרום ברונקס, בתקופה ששרר בה עוני עמוק. "בבית ספר הייתי ילד שנוא", הוא מספר, "הייתי מתיישב ליד שולחן בקפיטריה, וכל התלמידים שישבו בשולחן היו קמים ועוזבים. אני ממוצא איטלקי, יהודי, אפריקאי־אמריקאי ופורטוריקני, וסבלתי מאפליה גזעית. אבל האפליה הכי גרועה היתה כי הייתי עני. חיינו על קצבאות סעד ולעתים תכופות נאלצנו לעבור דירה באמצע הלילה משום שלא יכולנו לשלם את שכר הדירה. הכרתי ילדים שהידרדרו לסמים ולפשע, והכרתי ילדים אחרים שזה לא קרה להם. תהיתי, מה גורם לאנשים טובים להפוך להיות רעים?".

אתה מדבר על המדרון החלקלק, כשעשיית דבר קטן ורע אחד מובילה למעשים רעים יותר ויותר. האם אפשר בכלל להימנע מעשיית הרע הראשוני?

"זה תמיד אפשרי. קשה להתנגד לכוחות שסביבך: השכלה, כסף, סביבה. כדי להתנגד להם, אתה חייב להיות מסוגל לדמיין את העתיד: לצפות באופן ברור בתרחיש עתידי, שבו אתה רואה לאן הצעד הרע שאתה עושה מוביל אותך. אנשים שמאוד ממוקדים בהווה, בפיתוי של ההווה, הכי חשופים למדרון החלקלק.

פיליפ זימבארדו. "וגם אם עושים את הדבר הרע הראשון, אפשר לעצור כל רגע במדרון החלקלק" צילום: Joel Aron

המשפחה שלי באה מסיציליה, וזו תרבות שחיה בהווה ובעבר. בדיאלקט הסיצילאני אין פועל עתיד, יש was ו־is, אבל אין will be. כשאפילו השפה אינה תומכת בהדמיית העתיד, קשה להטמיע את תוצאות מעשיך לטווח הרחוק. זו אחת מהסיבות לשגשוג המאפיה הסיציליאנית".

מה יוצר את הרוע?

יש שלוש רמות חשיבה כשמסתכלים על רוע: האינדיבידואל, המצב והמערכת. אנחנו רגילים, בייחוד בתרבות המערבית, להסתכל רק על האינדיבידואל, האדם הזה טוב או רע. אבל האמת היא שכל אדם מושפע גם מהמצב שבו הוא נמצא, ובאופן עמוק יותר מהמערכת שיצרה את המצב הזה. אנחנו צריכים להתחיל לחשוב ברמה המערכתית, הדתית, התרבותית. במקום להסתכל על התפוח הרקוב, להסתכל על החבית הרקובה. בכלא בסטנפורד יצרתי חבית רקובה, והכנסתי פנימה ילדים טובים. החבית משחיתה".

אילו אנשים מצליחים להתנגד למערכת ולמצב שבו הם נמצאים?

"בדיעבד, אנחנו קוראים לאנשים האלה 'גיבורים'. אלו אנשים שחורגים מהשורה. הגרמנים שהתנגדו לנאצים הם דוגמה טובה. בכל ארץ שבה הרגו הנאצים יהודים, היו אנשים שהתנגדו לכך, למרות שלהרוג יהודים היה הנורמה, ולו בהעלמת עין. האנשים שהתנגדו אמרו — 'זה לא בסדר. זה לא בסדר במובן האבסולוטי'. הם הבינו שבזמן אחר ובמקום אחר, עם ספר חוקים אחר, מה שמתרחש הוא רע. גבורה אמיתית משמעותה תמיד להתגבר על המצב הנוכחי, לראות מעבר לנורמה החברתית המקובלת: 'למרות שההורים והמורים והכומר או הרבי שלי אומרים שזה בסדר, אני רואה שיש סטנדרט גבוה יותר אפילו מהרשויות האלו, ולפי הסטנדרט הזה אסור שאנשים יסבלו כך'".

נדמה שהתנגדות מוסרית מהסוג הזה שמורה ליחידי סגולה.

"אנחנו רוצים לחשוב שהגיבורים האלו הם אנשים מיוחדים. עשו הרבה מחקרים בתחום, ולא נמצא אלמנט ספציפי שיכול לאפיין אנשים טובים. בסרטים גיבורים הם לרוב אנשים כמו סופרמן או ספיידרמן, אנשים מיוחדים שבורכו בכוחות על. זה לא מודל טוב, כי לנו אין כוחות על. מודל אחר הוא בני אדם כמו גנדי ומרתין לותר קינג, שהקריבו את כל חייהם למען המטרה שבה האמינו. הבעיה היא שהאנשים האלו הקדישו את כל חייהם למטרתם, בעוד רוב הגיבורים הם אנשים רגילים, שהופכים לגיבורים רק במצבים מסוימים. אני רוצה להוציא את המסתורין מהמושג גיבור. גיבורים אינם חייבים להיות אנשים מיוחדים ויוצאי דופן. אני קורא לזה 'הבנאליות של ההרואיזם' - אנשים רגילים שעושים במצב מסוים מעשה סופר מוסרי.

"גיבורים הם אנשים שעושים את הדבר הנכון בזמן שכל השאר עושים את הדבר הלא נכון. יש אדם בשם ווסלי אוטרי, עובד בנייה בן 50, אפריקאי־אמריקאי. לפני כמה שנים הוא עמד בסאבווי בניו יורק. כשהרכבת עמדה להגיע בחור לבן החליק ונפל על הפסים. היו שם 75 אנשים, והם לא עשו דבר. אוטרי קופץ על הפסים, מניח את הבחור הלבן בין הפסים, שוכב עליו, והרכבת עוברת מעליהם. הגובה שלהם כששכבו אחד על השני היה 52 סנטימטר. הרווח בין הרכבת לפסים הוא 53.5 סנטימטר. סנטימטר וחצי פחות והראש של אוטרי היה נכרת. בעיניי רוב האנשים הם 'גיבורים בהמתנה' (Heroes in Waiting), שבמצב הנכון יכולים להפוך את המחשבה שלהם על עצמם כאנשים טובים לפעילות גבורה אמיתית".

אז איך עושים את זה בפועל? יוצאים למסע צלב נגד המערכת?

"יחידים בדרך כלל אינם יכולים להתנגד למערכת. במקום זאת, הם צריכים ליצור רשת של אופוזיציונרים. מבין האנשים שעזרו ליהודים בשואה, האפקטיביים ביותר היו תמיד חלק מרשת של אנשים טובים שעזרו להם. התחושה הרווחת היא שגיבורים הם אינדיבידואלים יוצאי דופן, ואני אומר שהגבורה החברתית היא האפקטיבית ביותר - להיות בעל הכישורים החברתיים שמאפשרים לך לשכנע אנשים אחרים להצטרף אליך, זו הגבורה שהכי עוזרת לעולם".

איך מערכות גדולות מתמודדות עם גיבורים כאלה?

"כלי מרכזי של מערכות גדולות זה ציות עיוור, שמושתת עמוק בתרבות האנושית".

אפקט לוציפר

"לוציפר היה המלאך החביב על אלוהים. אבל כשהוא לא ציית לאלוהים, אלוהים לא ניסה לדבר איתו או להתפשר, הוא פשוט אמר 'אני אקרא למלאך מיכאל והוא יזרוק אותך מגן עדן. אצור מקום בשם גיהינום ובו אשים את מי שלא מציית לסמכות'. קראתי לספר שלי על רוע 'אפקט לוציפר' משום שלנרטיב הזה יש מוסר השכל: אם אתה לא מציית לסמכות, אפילו אם אתה המלאך האהוב על אלוהים, תלך לגיהינום. וזה הלקח שבני אדם לומדים".

כדי לתקן את המצב הזה זימבארדו מציע מהפכה משפטית: לשפוט לא רק את האדם שביצע את הפשע, אלא גם את המערכת שסייעה להיווצרות הפשע. לשפוט לא רק את מי שהרג וגנב בעצמו, אלא גם את מי שייצר את המצב שסייע להפוך אותו לרוצח או גנב. למשל לבחון בכלים משפטיים את ראש העירייה שהזניח הזנחה פושעת את שכונות העוני, ולא רק את הפושעים שבשכונות הללו.

איך זה יעבוד?

"בוא נסתכל על אבו ע'ריב, הכלא האמריקאי בעיראק", מציע זימבארדו. הוא מכוון לתמונות הקשות שהתפרסמו בכל העולם. בתמונות נראים חיילים אמריקאים מרתקים אסירים עיראקים ערומים למיטות ברזל, קושרים אותם זה לזה בעירום ומוליכים אותם ברצועה כמו כלבים בטיול, מקיזים דם מאיברי מינם, ומציבים אותם בתנוחות של מין אוראלי ואנאלי, כשחיילים מחייכים מצטלמים ברקע. תמונה אחת מראה חייל מאופר בצבעי שחור־לבן, כמסכה שטנית, שמתעלל באסיר. באחת התמונות המפורסמות רואים אסיר מכוסה עפר. "האסיר הזה היה חולה בנפשו", מספר זימבארדו, "הוא היה מכסה את עצמו בצואה כל יום, והסוהרים גילגלו אותו בעפר כדי שלא יסריח. הם קראו לו Shit Boy". בתצלום ראשו של האסיר מכוסה בשק, ונראה שהוא כורע להקיא.

"אלה גברים ונשים שהעבירו אסירים השפלות שלא ייאמנו", ממשיך זימבארדו. "לא הייתי מופתע, כי ראיתי את אותם דברים כשהייתי הסוהר הראשי בניסוי בסטנפורד. הזוועות באבו ע'ריב התרחשו כולן במקום אחד - מתקן A1, מרכז המודיעין. החוקרים רמזו לסוהרים שעליהם להוריד את הכפפות, להכין את העצירים לחקירה, וכך החיילים פרשו זאת. הסוהרים בכלא היו מילואימניקים, אנשים נורמטיבים עם עבודות מכובדות, חיילים של סופשבוע. אם אתה מאמין שהם היו בני אדם טובים לפני שהם הגיעו ל־A1, איך אתה מסביר כאלו מעשים מרושעים? אני מסתכל על הנסיבות החיצוניות שמסביב לאינדיבידואל. גם כאן זה לא התפוח, זו החבית הרעה. המערכת המשפטית הרגילה שלנו שופטת את מי שהרג בעצמו, שגנב בעצמו. המכניזם היחיד שיש לנו כרגע הוא לשפוט אדם אינדיבידואלית. אבל האינדיבידואל הוא חלק ממערכת שהיתה לא בסדר, לא חוקית. היו גנרלים שאפשרו לאבו ע'ריב לקרות, היו מנהיגים, וצריך לשפוט גם אותם.

:כשאנחנו נתקלים במקרים של רוע דוגמת אושוויץ, התגובה האנושית הנורמלית היא: 'איך מישהו היה יכול לעשות את זה?'. ההנחה הסמויה של התגובה הזו היא "אני לא הייתי יכול". אבל הניסויים מוכיחים שכן היינו יכולים. שום דבר ברקע של המתנדבים בניסוי הכלא שלי לא הצביע על אפשרות של התנהגות מרושעת. האנשים האלו היו אתה ואני".

שלושה כללים לרוע המושלם

המסקנה של זימבארדו היא שלתנאים חיצוניים יש השפעה ניכרת על מוסריותו של האדם. חוקרת ישראלית בשם ג'וי בנטוב טוענת שאפשר לזהות השפעה סביבתית ניכרת לא רק במצבים קיצוניים, כמו כלא או מחנה השמדה, אלא גם בחיי היום־יום. בנטוב, 27, עובדת זה כמה שנים על הדוקטורט שלה, שבודק את יכולתם של בני אדם לגלות אמפתיה במצבי תחרות. מחקרה של בנטוב מתמקד ב"שני צירים, שמושכים לכיוונים הפוכים", כדבריה, "נרקסיזם וחמלה". היא עורכת סדרת ניסויים, שמטרתם לבדוק את מידת החמלה של בני אדם במצבים שונים. כך משחזרת בנטוב את ניסוי השוקים החשמליים של מילגרם: "אתית אי אפשר לעשות בדיוק את מה שמילגרם עשה", היא אומרת, "אז במקום שוקים חשמליים אנחנו משתמשים בצלילים חזקים. שינוי נוסף מהניסוי המקורי הוא שהפעם מדובר בתחרות. שני מתחרים, שמידת הנרקיסיזם שלהם נבדקת בשאלון מיוחד לפני הניסוי, צריכים לזהות תמונה, והראשון שמזהה אותה זכאי לקבוע את עוצמתו של צליל מעצבן ששומע המתחרה השני".

"גילינו שני דברים", אומרת בנטוב, "ראשית, מידת האמפתיה אינה תלויה במידת הנרקיסיזם. אני יכולה להיות סופר נרקסיסטית, לחשוב שאני הכי יפה, הכי חכמה, הכי מנהיגה, שאני עליונה על האחרים ושמגיע לי יותר - ובכל זאת להיות אמפתית מאוד. זה מעניין, משום שלפי ההגדרות הפסיכולוגיות המקובלות, אדם שיש לו הפרעת אישיות נרקסיסטית הוא אדם לא אמפתי, שלא מסוגל להתרכז בצרכים של האחר. הניסויים מגלים שזה לא בדיוק נכון. אבל, וזו המסקנה השנייה, הדברים משתנים מאוד כשיש תחרות. במצב של תחרות, גם אנשים אמפתיים מאוד הופכים להיות הרבה יותר 'רעים'. בחברה קפיטליסטית שמאוד מעודדת תחרות, זו בעיה. בחברה אינדיבידואליסטית כמו שלנו ההצלחה שלי תמיד נמדדת לעומת הצלחתם של אחרים. העניין הוא לא לשפר את האני הפנימי, אלא לנצח את האחרים. אנחנו חיים תמיד על גרף של ציונים השוואתיים. זה יוצר מצב שבו ההצלחה שלך היא בהכרח הכישלון שלי, וזה מעודד רוע".

מוסר ונשק

מה קורה למוסר של חיילים בזמן מלחמה?

זימבארדו: "הלוחמים נכנסים למצב של אובדן הערכים הרגילים. כשלוחמים יוצאים לקרב, בחלק מהתרבויות הם משנים את הופעתם - לובשים מדים, מתאפרים - ובחלק לא. האנתרופולוג ג'ון ווטסון בדק 23 תרבויות שונות לפי שני פרמטרים: א. אם הם משנים את הופעתם כשהם יוצאים למלחמה. ב. אם הם מענים במלחמה את האוכלוסייה האזרחית. מתוך 15 התרבויות שבהן הלוחמים משנים את הופעתם, 13 נקטו שיטות עינוי אכזריות. מתוך שבע התרבויות שבהן הלוחמים אינם משנים את הופעתם, רק בתרבות אחת ננקטו השיטות האלו. זהו כוחה של האנונימיות שמתחבאת מאחורי המדים".

אתה מדבר על שינוי ערכים שמתרחש בזמן מלחמה. האם השינוי הזה מאפיין במיוחד סוג מסוים של מלחמות?

"קשה במיוחד להתנגד לשינוי הערכים במלחמות מצליחות או במלחמות שנתפסות ככאלו. ברגע שהמלחמה מצליחה, יש לה תמיכה חברתית. נוצרת נורמה: אם כולם תומכים במלחמה אז זה בסדר. אם כולם עושים משהו רע - סימן שהוא לא רע כל כך. במלחמה התקשורת לוחצת על החייל, ואפילו המשפחה מצטרפת: 'תעשה אותנו גאים, כפי שעשית כשקיבלת ציונים טובים בבית ספר וכשהצלחת בעבודה'".

לפעמים במלחמה נדמה שאין תשובה טובה: אם אתה פועל אתה לא בסדר, ואם אתה לא פועל אתה לא בסדר.

"זו דילמה קשה. באזור מלחמה חופש הפעולה שלך מוגבל. הדאגה העיקרית שלך היא לעצם הישרדותך. חשוב מכך, העיקרון של כל יחידה צבאית הוא 'תדאג שהחברים שלך ישרדו'. כשאתה עוצר לחשוב, אתה מסכן את החיילים שסביבך. המסר הוא שאם לא תציית בלי לחשוב — ההתעקשות שלך לפעול עצמאית תפגע בחברים שלך.

מתוך ניסוי הכלא בסטנפורד. "הדבר הכי חשוב שאני יכול לייעץ לישראלי צעיר לעשות זה להישאר עם האינטגריטי שלו"

"גבורה לאחד היא פחדנות לאחר. במקומות שבהם אלכסנדר הגדול הורה לחייליו הכובשים להשתלב באוכלוסייה המקומית ואף להינשא לנשים מקומיות, הוא נודע כ'אלכסנדר הגדול'. במקומות שבהם החיילים נותרו נפרדים מהאוכלוסייה, הוא נודע כ'אלכסנדר הנורא'".

איך מתנגדים למסר הזה כשאתה כאינדיבידואל מבין שזה לא בסדר, ש'זה לא טוב, מה שאני עושה'?

"זו השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו: האם החברה רוצה צבא מציית אוטומטית, או צבא שחושב, המורכב מחיילים אינדיבידואלים, שלא מצייתים לפקודות לא מוסריות. עכשיו יגידו אנשי הצבא: אין לנו זמן לדברים האלה. אנחנו צריכים ללמד את החיילים להילחם כדי שיוכלו להגן על האזרחים שבעורף, וזה העיקר. אני אשאל את אנשי הצבא, ואת החברה בכלל – האם הדבר הכי חשוב זה לנצח בכל מחיר, בלי לחשוב על המחר? אני מרצה בווסט פוינט (אקדמיית הקצונה האמריקאית היוקרתית), והמסר שלי לחיילים מאוד פרקטי, וכמו בצבא, מורכב מכמה חלקים:

1. צייתו לסמכות. אבל אל תצייתו לסמכות לא צודקת.

2. כשאתם נותנים פקודה, תבינו שהיא באחריותכם האישית, אפילו אם היא רק המשך של פקודות מגבוה ואתם יודעים שהמערכת תגן עליכם.

3. פקחו על ביצוע הפקודה. כוח בלי פיקוח הוא מתכון להתעללות.

4. למרות שאתם יודעים שתפקידכם הוא להרוג את האויב, עליכם ליצור מערכת שאומרת 'אני מכבד את האויב'. כי אם אין כבוד בסיסי לאויב, תרצו להשמיד אותו לגמרי, אותו ואת ילדיו".

מה המסר שלך לישראלים?

"יש לי הרבה חברים טובים ותלמידים לשעבר בישראל, וסימפטיה עצומה למצב הקשה שישראלים נתונים בו. הדבר הכי חשוב שאני יכול לייעץ לישראלי צעיר לעשות זה להישאר עם האינטגריטי שלו. אם אתה מתגייס או יוצא למילואים, תזכור כל הזמן שכשהשירות שלך ייגמר, תצטרך לחיות עם עצמך. נסה למצוא איזון בין ציות לסמכות צודקת וסירוב לסמכות לא צודקת, אפילו אם הסמכות הלא צודקת היא הקצין שלך. זכור שיש דברים שהם פשוט לא בסדר, לא משנה מה אומרים לך. כל אחד יכול לעשות מעשים איומים, אפילו אתה. בניסוי הכלא שלי - זה הייתי אני. אני הבן אדם הכי טוב, הכי אוהב, הכי אכפתי – ותוך כמה ימים נהפכתי להיות הדבר שאני הכי שונא. זה הדרגתי, שעה אחר שעה, דבר קטן אחרי דבר קטן. לי זה לקח פחות משבוע".

האם היית חוזר על ניסוי בית הכלא?

"התשובה היא כן. האם אני מרגיש חרטה על הסבל שעבר על הילדים האלה? כן, אבל עבדתי קשה כל השנים האלו כדי לוודא שהרווח מצדיק את הכאב שלהם. הניסוי עשה הרבה טוב".

כחייל, כסוהר, אפילו כמורה או כמנהל, מה עושים כדי להישאר בן אדם?

"הדבר הכי חשוב הוא פיקוח. אם יש פיקוח חיצוני חזק ואמיתי על מעשיך, תעשה הרבה פחות רע. יש צורך גם בפיקוח פנימי רנדומלי, שעושה ביקורות פתע ומעניש את האשמים, וגם בביקורת חיצונית קבועה. בלי פיקוח, אין גבול למה שיעשו בני אדם לבני אדם אחרים".