המשפט הוא זירת בוץ
השחקנים בזירה המשפטית מוערכים לפי ניצחונות והפסדים. הוויכוח האמיתי הוא עד כמה ואילו כללים מותר לכופף בדרך לניצחון
מאמן הכדורגל האגדי ביל שאנקלי אמר פעם שהכדורגל הוא לא עניין של חיים ומוות, אלא הרבה יותר מזה. בפראפרזה ניתן לומר שהמשפט הוא לא עניין של ניצחון והפסד, אלא הרבה יותר מזה. הנשיא אהרן ברק ניסה פעם לאתגר גישה זו בפגישה עם תובעים מטעם המדינה, כשאמר שעליהם לשמוח גם בזיכויים, כי תכלית המקצוע היא צדק ולא ניצחון.
המשפט הוא זירת בוץ. כשעל הכף מונחים חירות וממון של לקוחות, ובצדם יוקרת עורכי הדין ופרנסתם, (כמעט) כל האמצעים כשרים. השחקנים מוערכים לפי ניצחונות והפסדים. הוויכוח האמיתי הוא עד כמה ואילו כללים מותר לכופף בדרך לניצחון.
במשפט נפתחות שלוש חזיתות עיקריות: קדם משפט, הוכחות ופסק הדין. בקדם נחשפים הצדדים ללחצים, שאינם תמיד מידתיים, להגיע לפשרה. שלב ההוכחות וחקירות העדים הוא ההצגה של עורכי הדין, שבודקים את גבולות הסבלנות של השופטים - בפריצת המסגרת ובתקיפת העדים. פסק הדין הוא ההצגה של השופטים, שנעים בין רטוריקות רזות וענייניות לבין הפלגות פובליציסטיות מהדהדות.
לחזיתות שנסקרות כאן צריך להוסיף את זו שבין סנגורים לתובעים. לא פעם נחשפים תרגילי חקירה שנערכו על גבול הלגיטימיות - בחילוץ הודאות שווא, בהאזנות סתר מפוקפקות, בהעלמת ראיות שיכולות לסייע להגנה. לא בכדי עולה הדרישה להקים גוף מפקח לפרקליטות. אחרי שלשופטים הוקמה נציבות תלונות ציבור, הגיע הזמן שגם הפרקליטות תזכה לביקורת חיצונית.
שופטים ועורכי דין הם מקצוענים בעלי אגו מפותח ויצר התקוטטות מפותח עוד יותר. אין טריק בספר שיפסחו עליו, בהליכי משפט או בהליכה לתקשורת. ייתכן שדווקא בגלל אווירת המלחמה הזו נחוצים כללי הטקס, נימוסי החנופה, הקידות, "כבודו" ו"עמיתי המלומד". ובגלל זה הם גם אוהבים את הכנסים שבהם כולם מאירים פנים ומחייכים זה לזה. בהחלט מגיע להם לנוח קצת.
