טיהור השחיתות או רמיסת האדם?

אהוד אולמרט. זכאי להגינות הליכים צילום: אלכס קולומויסקי

1. מני מזוז היה היועץ המשפטי הראשון שהכריז מלחמה פלילית על המינויים הפוליטיים. את גישתו ארז במשפט הבא: "במקום לרדוף אחר היתושים, צריך לייבש את הביצה". כלומר, במקום לרדוף את המושחתים עדיף לייבש את מקור הזיהום ולגדוע את הקשר הישיר בין הפוליטיקאים לחברי המרכז שסחטו מהם ג'ובים תמורת תמיכה פוליטית.

עמדה זו התבקשה לנוכח הסיאוב שהמריא לשיאו במרכזי הליכוד העליזים, אם כי את זכויות היוצרים אין ליטול ממפא"י ההסטורית.

ואכן, ב- 24.10.2004 פרסם מזוז את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 1.1708, שכותרתה: "הגבלות על טיפול בפניות חברי גוף בוחר". ההנחיה אסרה על השרים לטפל אישית בפניות מקורבים פוליטיים. לא רק המלחמה בשחיתות יצאה נשכרת, אלא גם השרים שנאלצו "בצער רב" להשיב ריקם את דרישות בוזזי המשרות השלטוניות ("הייתי שמח לעזור לך, אבל אתה לא רוצה שאסתבך עם מזוז?").

מזוז לא הסתפק בכך, אלא העמיד לדין את צחי הנגבי על כ-80 מינויים שביצע במשרד לאיכות הסביבה. בין טענות ההגנה של הנגבי, שתיים מבוססות על "ההגנה מן הצדק". הראשונה, כולם עשו את זה, למה דווקא אני? השנייה, המינויים ברובם היו לפני פרסום הנחיית היועץ.

הנגבי צודק. כולם השתינו בבריכה הזו, אלא שהוא בחר לעשות זאת מהמקפצה. במודעה בעיתון חברי מרכז הליכוד פורטו שמותיהם של 80 חברים שהנגבי מינה, ובצידם תגובת השר: "אני מודה באשמה. כל אימת שיכולתי להציע למי מחברינו תפקיד שהולם את כישוריו – ביקשתי שיגיש מועמדות".

2. הפרקליטות החליטה שלא להמתין להכרעת הדין במשפטו של הנגבי ולהאשים את אהוד אולמרט. כנראה שהכמות אצלו גדולה אף מזו של הנגבי. ובכל זאת, העיתוי קצת בעייתי. מצד אחד חשדות השוחד של הולילנד, מצד שני המשפט שכבר מתנהל נגדו. האם ראוי להכות גם מצד שלישי?

ועוד שאלות: האם אדם אמור להיות חשוף כל חייו לחקירות ולמשפטים פליליים? האם גם המנוול הגדול ביותר לא זכאי לשלווה כלשהי הטמונה בידיעה שמעלליו נחקרו ומוצו? נדמה שאין עוד פוליטיקאי בעולם הראשון, השני או השלישי שגולגל כך בזפת סדרתי של פרשיות, עד שהפך למודל המזוקק והאולטימטיבי של השחיתות בהתגלמותה.

אינני יודע כמה מכל עלילות אולמרט הן אמיתיות, כמה נופחו וכמה הודבקו לו על הדרך. גם מבלי שהואשם או הורשע, מעורר אולמרט חוסר נחת. הוא אוהב כסף, הוא אוהב חברים (רצוי עם כסף), והוא אוהב לעשות לא מעט עבור שניהם. אבל, סיפור אולמרט הוא גם סיפור של אכיפת החוק בישראל, של הוקעת אדם אל עמוד הקלון כאויב הציבור מספר אחת.

רשימה זו אינה בעד אולמרט או נגדו. עניינה בזכות אדם - כל אדם - לחזקת חפות, לשם טוב, להגינות ההליכים נגדו. וגם למידתיות בהפעלת המכבש הפלילי נגדו. בכתב האישום שכבר הוגש נכלל גם האומדן השגוי/שקרי שהגיש אולמרט למבקר המדינה בהערכת שווי אוסף העטים שברשותו. לא מספיק טלנסקי, ראשונטורס, מרכז ההשקעות? וחוץ מהעטים גם את ההלוואה ממג'ו אלמליח הכניסו לכתב האישום. אין לי ספק שאם ינערו בעוצמה כזו כל איש ציבור ינשרו ממנו כמה פרשיות שמצדיקות אישומים פליליים.

במסכת סנהדרין נכתב, כי "משה אמר ייקוב הדין את ההר, אבל אהרן היה עושה שלום בין אדם לחברו". משה ואהרון הם הקטבים הנדרשים באיזון בין "ייקוב הדין" לבין פשרות שנחוצות כדי לשמור על השפיות. אצלנו, מצער לזהות טהרנות צלבנית נוקשה שמשתלטת על השיח הציבורי-משפטי. פרשות אולמרט הן שיאו של הלינץ' הצלבני הזה. במקום להתמקד בשניים-שלושה סיפורים חמורים מגובי ראיות שבגרעין התפקוד השלטוני, מתפזרים לאינספור חקירות וכיוונים שמערפלים את התכלית האמיתית: לעשות צדק? לטהר את השחיתות? או לרמוס ולטחון עד דק את האדם?