מה הסטיקרים מספרים עלינו?
המסר על הסטיקר נשאר זמן רב, חונה בחוץ ונקרא על ידי רבים, גם כשאתה לא שם. למעשה, הוא מחייב אמנם פחות מאשר קעקוע, אבל הרבה יותר מאשר טוקבק או אפילו הצבעה בבחירות
שיא התמצות הוא בסטיקרים. הם מצומצמים, ובני מילים אחדות: "שלום חבר", "ימותו הקנאים", "חייבים להיות שמח". אולם השפעתם חודרת עמוק. דוד גרוסמן, שהבחין בעוצמת הסטיקרים הפוליטיים הלקוניים שקראו אליו מפגושי מכוניות ירושלים, כתב לפני כשבע שנים את השיר "שירת הסטיקר" שביצעה להקת "הדג נחש". חלק ניכר מהשיח הציבורי בנושא גלעד שליט, יחסי חילוניים ודתיים, התגייסות למילואים וגאווה יחידתית ויישובית מתנהל, מדי יום, מבעד לסטיקרים.
בימים אלה יצא לאור ספר חדש על הפילוסופיה של סטיקרים בצפון אמריקה. שמו, "If You Can Read This", מבוסס על סטיקר נפוץ על פגושי מכוניות בארצות הברית, ובו אזהרה לנהג שמאחוריך - "אם אתה יכול לקרוא מה שכתוב כאן, אתה קרוב מדי". הגרסה הישראלית קצרה, חותכת ולא מתחכמת - "שמור מרחק". ובהודו הסטיקר הנפוץ על הפגושים הוא דווקא: "אנא צפור" (!Honk). לכל מדינה אופנה אחרת במיקום סטיקרים, בגודלם ובכמותם, אבל לכולן משותף הניסיון לדחוס חוכמת חיים, השקפת עולם ומסר שכנועי לתוך שטח קטן.
ג'ק בוואן, מחבר הספר, טוען שהסטיקרים הללו הם מקור יוצא דופן, לא פחות מעיתונים וטוקבקים, להבנת החברות שיצרו אותם ולנושאים שבאמת מטרידים אותן. בארצות הברית, למשל, תספיק נסיעה בכביש סואן אחד בשביל להבין מה מעצבן את העם: עזבו אותו מרפורמת הבריאות ומוול סטריט, הוא רוצה לתמוך בצבא (Support the Troops), לריב על הזכות להפלות (סטיקר פופולרי בקרב המתנגדים והתומכים גם יחד) ולהתווכח על הזכות לנשיאת נשק ("רובים לא הורגים אנשים, אנשים הורגים אנשים").
אבל בוואן אינו מסתפק בתוכן המדבקות. הדבקת סטיקר על חלון הרכב, הוא מסביר, מעבירה הרבה יותר מאת המסר עצמו: היא מספרת גם שני דברים על הנושא אותו - מה הוא חושב, ומה הוא רוצה שיחשבו עליו. שהרי הדבקה על השמשה היא עניין מחייב בהרבה מלבישת חולצה עם מסר. המסר נשאר שם זמן רב, חונה בחוץ ונקרא על ידי רבים, גם כשאתה לא שם. למעשה, אומר המחבר, דבקית עם מסר מחייבת אמנם פחות מאשר קעקוע, אבל הרבה יותר מאשר טוקבק, מכתב לעורך עיתון או אפילו הצבעה בבחירות. אפילו אם האקט הרטורי אינו מוביל אף פעם לשכנוע של מישהו אחר, הוא בהחלט יכול לסבך אותך בוויכוח קולני ברחוב, או אף אלימות מילולית. יש באנגלית אפילו פועל שמתאר תגובה ונדאלית לרכב עמוס סטיקרים: To key, שמשמעותו לחרוץ באמצעות מפתח רכב שנושא מסרים שאינך אוהב. לא בשביל כל מסר אתה מוכן לקחת סיכון כזה.
ובישראל? מלבד הנושאים הבוערים עצמם, שמתבטאים היטב בסטיקרים הנפוצים, אפשר ללמוד לא מעט על התרבות הישראלית דרך המינימליזם והתכלסיות שמאפיינים את הסטיקרים שלנו. בעוד שהסטיקר האמריקאי הממוצע הוא בן יותר משמונה מילים, בישראל הז'אנר קצר וקולע, שלוש מילים לכל היותר: "שלום חבר", "גיוס לכולם", "העם עם הגולן", "תינוק באוטו", וכמובן גם "תנו לפיות לחיות". דבר נוסף אפשר ללמוד ממיקום הסטיקרים: בעוד שבארצות הברית נהוג להדביק אותו על הפגוש (לכן הוא מכונה "באמפר סטיקר"), בישראל העדיפו באופן גורף גרסה קלה יותר להסרה ושינוי: הדבקה על השמשה. ואולי זו דווקא סיבה לאופטימיות.