שלמה, קפוץ

שלמה אליהו הוא איש מסודר ומאורגן. תגיעו אליו למשרד והוא ישלוף תוך חצי דקה איזה נייר משנת 1994, כזה שאפילו מי שכתב אותו לא זוכר מתי ולמה, וישמח להציג אותו כהוכחה לצדקת דרכו. שלמה אליהו הוא גם הבנקאי הכי ותיק בשטח. את השליטה בבנק אגוד הוא רכש ב־1993, הרבה לפני שרי אריסון,

בעשר השנים האחרונות הוא גם מחזיק בנתח גדול ממניות בנק לאומי וגם כאן איש לא פקפק ואיש לא שאל. אליהו הוא גם שחקן הפוקר עם הכי הרבה סבלנות בעיר. על השולחן מולו עלו ובאו משקיעים זרים מפוקפקים יותר או פחות מפה ומשם, כאלה שחשבו לרכוש את השליטה בבנק לאומי, חשפו את הקלפים שלהם ונעלמו. ואליהו בשלו. שריר לא זז, הוא לא מתכוון לחשוף את היד שלו.

אתמול (ב') התרחש עוד מפנה דרמטי במשחק, כאשר המדינה הודיעה שגם היא מתכוונת לצאת מהתמונה ולהשאיר את שלמה לבד סביב השולחן. עכשיו זה הוא מול הבית, אליהו נגד בנק ישראל, מי ימצמץ ראשון.

כמו שכבר כתבנו כאן בעבר, קבלת השליטה בבנק לאומי היא משאלת חייו של אליהו. כסף יש לו מספיק, כבוד יש בשפע ורק דבר אחד חסר: הילד מהמעברה רוצה להיות בעל השליטה בבנק של המדינה. וכדי שזה יקרה הוא יהיה חייב לחשוף את כל הקלפים שלו ולהגיש לבנק ישראל בקשה רשמית ומנומקת.

גם בבנק ישראל מחכים שזה יקרה. כשיגיש את הבקשה, אומרים שם, נבדוק ונחליט, ואפילו מציינים כי לכאורה אין לו ממה לחשוש, הרי אם היה לבנק משהו בכספת היו לוקחים לאליהו את היתר השליטה בבנק אגוד.

אבל אליהו בינתיים מחכה. אולי הוא חושש, אולי הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים, אולי זה החשש ששוב יריב עם שותפיו (כפי שקרה בבנק אגוד), ואולי בכלל אין לו מספיק הון כדי להפוך להיות בעל השליטה בבנק הגדול בישראל (משהו כמו 5 מיליארד שקל). לא ברור. מה שכן ברור הוא, שאם הוא לא יעשה זאת עכשיו הוא עלול לאחר את הרכבת ולהפסיד את ההזדמנות האחרונה.