כמה חברים האדם צריך?

כמה חברים צריך? מתי זה יותר מדי? עד לאחרונה השאלות האלה נחשבו לנושאי שיחה פילוסופיים. הספר "How Many Friends Does One Person Need" של הביולוג האבולוציוני והאנתרופולוג רובין דנבר מציע תשובה מדעית. דנבר, שחוקר זה שנים את התפתחות התבניות החברתיות במוח, מציע מספר של ממש, שאף זכה לשם "מספר דנבר": 150 חברים.

"מספר דנבר" הוא מספר הקשרים החברתיים שמוחנו מסוגל לאכלס. 150 הוא מספר האנשים שנוכל לזכור את שמותיהם הפרטיים ולשמור איתם על קשר. זה המספר הנכון. לא גדול מדי ולא קטן מדי. ומרגע שרואים אותו לראשונה הוא מופיע בכל מקום. אנתרופולוגים שחקרו חברות שבטיות מצאו שאלה חיות בקבוצות שגודלן הממוצע הוא 153 חברים.

כמה חברים בן אדם צריך?

ארכיאולוגים גילו שכפרים בתקופה הניאוליטית ויישובים באנגליה של ימי הביניים מנו כ־150 תושבים. משפחה צפון אמריקאית שולחת מדי חג מולד 68 כרטיסי ברכה הממוענים לבתי אב שבהם, ביחד, כ־150 נפשות. מחקרי ארגונים מצאו שעסקים שבהם כ־150 עובדים מגיעים ליעילות מקסימלית, וגידול מעבר לכך כבר דורש פיצולים לארגוני משנה והסתעפות של שדרות הניהול. כולם מתכנסים למספר דנבר.

כל אחד יכול לראות זאת גם על עצמו. לכל אחד מעגל הדוק, אינטימי, של שלושה עד חמישה אנשים הקרובים אליו במיוחד ומהווים את "המעגל הפנימי" שלו. במעגל הבא נמצאים כ־15 החברים שפסיכולוגים מכנים "קבוצת הסימפטיה". זהו הגודל המתאים למניין, לקבוצת ספורט, לחבר מושבעים ולישיבת הנהלה. המעגלים הבאים מייצגים יחידות גדולות יותר: הכפולה של 40 או 50 היא גודל ההתאגדות הטבעית של משפחה מורחבת, כיתת לימוד ומחלקה בצבא. וכפולת השלושה הבאה היא מספר דנבר, סדר הגודל של 150, קהילת החברים והמכרים שמקיפה אדם בחייו, ואם נעלה בעוד שלושה סדרי גודל נגיע לכ־5,000 שהוא, לפי אפלטון, המספר האופטימלי של אזרחים בדמוקרטיה.

דנבר סקפטי בנוגע ל"חברות" ברשתות חברתיות באינטרנט. חברות שמאתגרת את התקרה הקוגניטיבית של מוחנו, הוא אומר, איננה חברות אלא רשימה.

ישנן סיבות ביולוגיות למספר 150. חברות אפשר למדוד ברמה כלשהי של אמון, הגבוה מהאמון שרוכשים כלפי זרים. ואמון הוא עניין של כימיה פשוטה. חשיפה להורמון הטבעי אוקסיטוצין מגבירה משמעותית את אמוננו באחרים. גופנו מפריש אותו, כמו גם אדרנלין ודופמין, בהקשרים של ריגוש, לחץ ופחד, והם למעשה מנהלים ומווסתים התנהגויות חברתיות בבני אדם. הם אלה שבאמצעות מינונם עיצבה האבולוציה את החברה האנושית לאורך מיליוני שנים. וגם היום, הם עזים מהציוויים החברתיים והבחירות המודעות להקיש על כפתור ה־Like או להחמיא לשנינויות שמישהו כתב בשורת הסטטוס שלו. כמו שאמר פעם מישהו, יותר משהתרנגולת משתמשת בביצה כדי ליצור דור חדש של תרנגולות. הביצים מייצרות תרנגולת כדי ליצור דורות נוספים חדש של ביצים.

ספרו החדש של דנב לא מסתפק בנימוק המגבלות על גודל קבוצות חברים, אלא מנתח ביולוגית ואבולוציונית הרבה דברים שנדמה כי הם לגמרי עניין של בחירה: נאמנות ובגידה, נשיקות, תפקידה ההישרדותי של רכילות, קשרי משפחה והאופן השונה שבו שני המינים מתקשרים זה עם זה. למעשה, דנבר טוען שגם בשיא עידן הטכנולוגיה, האבולוציה היא שממשיכה לעצב את חיינו ואת סביבתנו החברתית, גם אם הטעינו עצמנו לחשוב שהכלים הווירטואליים החדשים שחררו אותנו ממגבלות הטבע. עוון אבות נפקד על בנים, ועל שילשים וריבעים.

אני מאמין שהטכנולוגיה הדיגיטלית דווקא משנה את קצב פעולת האבולוציה, ומאיצה אותה. מה שהיה לא בהכרח יהיה, ואנחנו פחות ופחות אסירים של מגבלותינו הפיזיות ושל כימיה לא מוכרת. אבל המבט לאחור של דנבר מעניין ומשעשע, כתוב מצוין, ומעורר מחשבה.