תיק הנגבי: פסק דין מינוי-זיכוי

פסק הדין שהצליח לגרום את האושר הגדול הזה מורכב, מפוצל, עמוס, מפלצתי בהיקפו (קרוב ל־1,000 עמודים!), רווי מחלוקות פנימיות בין השופטים. הוא אמנם נתן למדינה את ההכרה בנורמה הפסולה ובמי שביצע אותה - שני שופטים הרשיעו את הנגבי בהפרת אמונים - אך ניקו אותו מאחריות פלילית.

לא מומלץ להיסחף. הנגבי הורשע בעבירות השקר שחומרתן עולה על עבירות המינויים הפוליטיים. ולעניין הקלון - קשה לראות את שני השופטים שהרשיעו בסעיף הזה, אריה רומנוב ועודד שחם, מנקים את הנגבי מהרבב שעלול לחסל את הקריירה הפוליטית שלו. אלא אם כן יקבלו את טענתו: מרכז התיק הוא מינויים פוליטיים, ואם זוכיתי בסעיפים אלה, לא יהיה זה צודק לחסל לי את הקריירה על עבירה "נספחת".

צחי הנגבי ורעייתו צילום: עמית שאבי

פסקי דין נפרדים

תיק הנגבי הוגדר בפרקליטות כספינת הדגל של המלחמה בשחיתות. את הספינה הזו השיק היועץ המשפטי לממשלה היוצא מני מזוז. הטיטאניק הזו נתקלה אתמול בקרחון. המתכנן והקברניט רואה את מעשי ידיו טובעים בים. לזכות מזוז ייאמר - במלחמה על הנורמה הוא ניצח. במאבק על ההרשעה הוא הפסיד. מזוז הוציא באוקטובר 2004 את ההנחיה האוסרת על שרים לסדר ג'ובים למקורביהם, אך המינויים של הנגבי בוצעו קודם לכן. לעובדה זו היה משקל ב"הגנה מן הצדק" שחילצה את הנגבי מההרשעה. במיוחד כשהצטרפה לטענה זו תמונת המציאות העגומה של המינויים הפוליטיים בישראל, ואוזלת היד המתמשכת של האכיפה. אחרי שמבקר המדינה לשעבר אליעזר גולדברג הגדיר את מעללי הנגבי "רמיסה ברגל גסה של החוק", החליט מזוז ללבן לראשונה את המינויים במבחן הפלילי. המבחן הזה הגיע להרכב שניסח מסמך מורכב, שהסגיר חילוקי דעות פנימיים קשים.

למעשה, נכתבו שני פסקי דין. אב בית הדין יואל צור כתב פסק דין אחד. השופטים רומנוב ושחם כתבו בנפרד פסק דין משלהם.

צור זיכה לכל אורך הדרך. שחם הרשיע. לכן רומנוב היה השופט שהכריע את גורל התיק: הוא הצטרף לשחם בהרשעה בעבירות השקר, אך זיכה בעבירת השוחד. בעבירת הפרת האמונים נכתבו שלוש דעות: ביטול האישום (רומנוב), זיכוי בגלל "הגנה מן הצדק" (צור), הרשעה (שחם). במקרה כזה מכריע החוק לטובת התוצאה האמצעית - ביטול האישום.

סיפור המינויים הפוליטיים של ישראל שזור לאורך פסק הדין. בנימין בן אליעזר, דליה איציק, שלמה בניזרי. כולם חילקו את השלל הציבורי בדרך זו או אחרת למקורביהם. העובדה ששחם סבר כי מעשי הנגבי חמורים הרבה יותר מעידה שהדין נקבע בעיקר לפי הדיין. לפני השופטים הונחו מאות עדויות ומסמכים. כל אחד בחר להסתמך ולצטט את אלה התומכים בהשקפת עולמו. ריבוי החומר אִפשר לכל אחד להגיע לתוצאה אחרת. הלקח שאינו שנוי במחלוקת בתיק הזה הוא: במקום שהמשפט יעשה סדר בפוליטיקה, הפוליטיקה חוללה בלגן במשפט.

מינויים פוליטיים הם רעה חולה. הם פוגעים בשוויון ההזדמנויות ובנגישות של הציבור למשרות, הם פוגעים בזכותו לקבל שירות ציבורי טוב יותר, הם מאפשרים חלוקת משאבים ציבוריים למקורבים. התרבות הפוליטית הישראלית בעניין זה חצויה. מצד אחד, חלה כאן המסורת הבריטית של "סיביל סרוונט" נפרד לחלוטין מהפוליטיקה. מצד שני, חלה כאן גם המסורת הים־תיכונית של חלוקת שלל למקורבים.

הבדיחה על חשבוננו

כשהמסורת השנייה החלה להכריע את הראשונה והסנקציות המינהליות לא הועילו, הוכנס לשימוש הכלי הפלילי. עבירת הפרת האמונים היא הגשר שעליו חוצים מהמינהלי לפלילי. בעניין שבס זה קרה בעבירה שתוכנה היה ניגוד עניינים. אתמול נכשל הניסיון להעביר את המינויים הפוליטיים על הגשר הזה.

המדינה תגיש ככל הנראה ערעור על פסק הדין. אין לה ברירה. מבחינתה מדובר בספינת הדגל שהוטבעה. בהרשעה לכל דבר ועניין על הפרת אמונים, שנמנעה ממנה רק בגלל "ההגנה מן הצדק" (הגנה שרשמה אמש את ניצחונה הגדול עד כה).

לעומת זאת, מותר לצפות מיועץ משפטי שהגיע מהסקטור הפרטי לאמץ את ההמלצה שלא ראוי שהמדינה תערער על זיכוי. במיוחד כאשר המאבק על הנורמה הוכרע לטובתה. אפשר להסתפק בכך מבלי לעקוד את הפוליטיקאי היחיד בישראל שנלכד ברשת הזאת.

כשהנגבי הועמד לדין התבדח פואד: "אם אותך שופטים, אותי צריך היה להוציא להורג". זה היה מצחיק אלמלא היתה הבדיחה על חשבוננו.