מה סוד כוחה של האנגלית?

מאז עליית האימפריה הבריטית במאה ה־19 ועד ימינו, ימי הדומיננטיות הבלתי מעורערת של ארצות הברית, האנגלית היא הלינגווה פרנקה, שפת ברירת המחדל של העולם. המדינאות, העסקים והמדע, התיירות – ומרבית שיעורי השפות, כולם באנגלית.

זו שפה שאינה תמיד יפה או גבוהה, אבל היא זו שדברים מתנהלים בה. כשאיטלקי, צרפתי וספרדי, ששפותיהם כה דומות זו לזו, ייפגשו בכנס בינלאומי, הם ישוחחו באנגלית. ובעולם שבו המרחקים מתקצרים והמפגשים מתרבים, מגדל הבבל של השפות נהפך לבליל אחיד של שפה אחת. כל כנס בעולם כיום נפתח באותה הודעת יו"ר: "גבירותיי ורבותיי, כנס זה יתנהל בשפה הבינלאומית היחידה המשותפת לכולם: אנגלית רצוצה". רצוצה, אבל משותפת.

מה מיוחד בשפה האנגלית? צילום: shutterstock

פעם אמרו שאם מלחמת העולם השנייה, או אפילו מלחמת העולם הראשונה לפניה, היו מסתיימות אחרת, העולם היה מדבר גרמנית. כיום חוזים רואי שחורות כי הסינית תשתלט באלימות על כולנו. אבל בינתיים האנגלית נמצאת בתהליך סיפוח זוחל של תחום עיסוק אחד אחרי משנהו. גם כאשר הסינית, היפנית והספרדית מרימות את ראשן באינטרנט, עדיין, כאשר שני זרים נפגשים, הם קודם כל יבחרו באנגלית.

האם אלה רק נסיבות ההיסטוריה, או שיש בה, באנגלית, משהו? העיתונאי הבריטי הוותיק רוברט מקראם מספק תשובה מעניינת בספרו החדש "Globish" (בתרגום חופשי: "גלובית", כינוי לאנגלית הבינונית שמשמשת שפתו המשותפת של העולם). הוא פותח בסקירה היסטורית של 2,000 שנות האנגלית, של ההשפעות של פשיטות שבטי הסקסונים מגרמניה, הנורדים מצפון אירופה והנורמנים מגאליה, היא צרפת, על האי בריטניה, ועל האופן שבו חדרו לאי הזה התרבויות שהניחו תשתית לאנגלית החדשה; הוא מראה איך האנגלית התפתחה בדרך אחת בבריטניה ובדרך אחרת במושבותיה; והוא מתגאה בשייקספיר וביתר ההשגים התרבותיים של שפתו.

את הסיבות להתפשטותה תולה מקראם באחת משתי הסיבות היחידות שגורמות לשפה להתפשט: הכוח או המוח. שפה מחלחלת אל תרבויות או בקצות כידוני כובשים, או בזכות תכונותיה הפנימיות - המבנה, הפשטות והשימושיות שלה.

מקראם טוען שהאנגלית ניצחה בזכות ההסבר השני. לדבריו, היא הגיעה רחוק יותר מכפי שתיקח אותה כל חרב, כיוון שזאת שפה טובה יותר. היא נעלה ביופייה, בקלות הלימוד שלה ובעושר שלה. בטיעונים לאומניים־כמעט הוא מתאר את הרבדים שנוצרו בה לאורך מאות שנים, את הבשלות שאליה הגיעה, ואת ריבוי השימושים האפשרי בה.

אלא שכל מי שחבט ראשו בקיר כשלמד אנגלית יודע שאנגלית מצטיינת, אם בכלל, דווקא בריבוי יוצאים מן הכלל ובשרירותיות רחבת היקף. זו שפה שמתסכלת באופן שבריטי לא יכיר. האם באמת תכונותיה הטרומיות הנחילוה, ולא כוח החרב והכסף?

ואני רוצה להציע הסבר שלישי: יותר מכל שפה אחרת, האנגלית תמיד היתה מוכנה להתגמש, "לרדת אל העם", לעטות בלויי סחבות, להתנער מעריצותה של כל "אקדמיה לשפה" ולהתפצל שוב ושוב. ג'ורג' ברנרד שו אמר שאנגליה וארצות הברית הן שתי אומות המופרדות זו מזו על ידי שפתן המשותפת. ואכן, שערם של תושבי לונדון סומר כאשר הם שומעים ניו־יורקי מדבר, וכך גם סומר שערם של תושבי ווילס כאשר הם מדברים עם לונדוני.

לא האנגלית של שייקספיר נהפכה ל"גלוביש", שפת העולם. גם לא זו של פרופסור היגינס מ"גברתי הנאווה". השתלטותה של האנגלית אינה פועל יוצא מעוצמת הצי של הוד מלכותה או גבורת המרינס, ולא מהמבנה הפנימי שלה. זה פשוט שכר הגמישות והנוחות שלה לבריות. ויש כאן מוסר השכל שצריכים לאמץ אל לבם כל מי שיש בהם ניצוץ של שאיפות התפשטות.