סתם, כי בא לו לדבר

תחנה ראשונה: שיחת ילדות

"משחקי התקשורת" של שאול אלוביץ' (62) החלו כבר לפני כ־50 שנה. אלא שאז הפרטנרים היו החברים מבית הספר הקליר, שגרו בשכנות לבית הוריו בתל אביב. כפי שנהגו לעשות ילדים רבים אז, אלוביץ' הצעיר וחבריו הקימו בעצמם "תשתית" תקשורת.

האמצעים: קופסאות קרטון עטופות בנייר פרגמנט בדמות אפרכסת, חוט ארוך שמקשר בין שתי נקודות וקופסת שימורים שקשורה גם היא על החוט, שיצרה "צלצול" בכל פעם שהזיז אחד החברים את החוט. "ככה היינו מדברים", מספר חבר ילדות, "ממרחק של 3-2 בניינים". בסוף שנות החמישים ההורים שלו כבר קיבלו קו של בזק, שהיה משותף גם לשכנים. שאול וחבריו המשיכו לדבר באמצעות ה"רשת" הפרטית.

תחנה שנייה: העסק המשפחתי

אלוביץ' למד בתיכון עירוני ד' במגמה ביולוגית. לימים, כמעט כל חבריו לספסל הלימודים המשיכו לעסוק בתחומים משיקים, אלא שאלוביץ' הרגיש שהנטייה שלו היא לכיוון אחר, ופנטז על תחום התקשורת. כך התגלגל עם הגיוס לצבא לחיל הקשר, ולאחר השחרור החל לעבוד בעסק המשפחתי, ר.א.פ, שהיה בבעלות חותנו (אביה של אשתו הראשונה מירה), ועסק בהתקנת אינטרקום ואנטנות בבתים משותפים וביבוא ושיווק של טלפונים.

מקושרים הכוורת של אלוביץ' עמיקם שורר, סטלה הנדלר, אור אלוביץ', מוטי אלמליח ועוד עמיר קורץ לכתבה המלאה 

היתה להם חנות קטנה ברחוב גרוזנברג בתל אביב, ואלוביץ' בילה שם שעות רבות. במקביל החל ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן גם הנדסה בשלוחה של הטכניון, אבל לא סיים.

תחנה שלישית: אנטנה על הגג

באמצע שנות השמונים, כשהיה רק ערוץ אחד במדינת ישראל, היה גם ביקוש לאנטנות שיקלטו תחנות מחו"ל. אלוביץ' ניהל אז את ר.א.פ ורצה להיכנס לתחום צלחות הלוויין הביתיות. הוא חיפש מישהו שיסייע לו בתחום, וכך הגיע אל מורה בתיכון אורט בתל אביב בשם זיגמונט שיידלינגר. "לא ייתנו לך רישיון ליבוא אנטנות", פסק שיידלינגר, ופרס על השולחן שרטוטים מפורטים. "אנחנו צריכים לבנות אנטנות לבד".

שיידלינגר בנה אנטנה בגובה של יותר מ־2 מטרים, עשויה ממוטות עץ מכוסים ברשת לולים, ועלה ל"ניסוי כלים" מעל גג החנות בגרוזנברג. במשך שבועיים ניסה שיידלינגר לכוון את האנטנה כך שהטלוויזיה הקטנה שבחנות תקלוט משהו. פתאום הוא מצא את הנקודה, ובטלוויזיה הופיעה תוכנית על חקלאות מערוץ לוויין רוסי. על המסך הופיע טרקטור שחרש שדה הלוך וחזור, הלוך וחזור.

"באותו רגע שאול ניגש אל האיש", מספר היום אחד ממקורביו, "ואמר לו שיום אחד הוא יפיץ שידורי טלוויזיה בבתים, וחוץ מזה יהיה לו גם לוויין משלו, שבו הוא ישדר דברים מעניינים יותר". לאחר שנים אלוביץ' עמד בהבטחתו: הוא נהפך גם לבעלים של yes וגם לבעלים של חלל תקשורת, מפעילת לווייני עמוס.

אלוביץ' עם שר התקשורת כחלון. מחוט וקופסת שימורים לתקשורת לוויינים צילום: יובל חן

תחנה רביעית: רכישת יורוקום

רק ב־86', כשהוא בן 38, יצא אלוביץ' לדרך עצמאית. חברת הבנייה מבני גזית הציעה לאלוביץ' לרכוש ממנה את יורוקום, שעסקה בייצור ומכירת טלפונים ומערכות רב־קוויות ונקלעה לחובות. היוזמה נתקלה בחוסר התלהבות של בני המשפחה, אולם אלוביץ' האמין שזה הצעד הנכון. הוא עזב את ר.א.פ ורכש את יורוקום ואת בניין החברה ברמת גן, בו שוכן עד היום מטה הקבוצה.

בשוק מספרים כי באותה הזדמנות הציעה מבני גזית לאלוביץ' לרכוש ממנה גם קניון חדש שהלך ונבנה בקריית ביאליק - הקריון. אלא שאלוביץ' רצה להתמקד בתחום התקשורת והחזיר תשובה שלילית. לימים ייהפך הקריון לאחד הקניונים החזקים בישראל.

תחנה חמישית: פנסוניק ונוקיה

אלוביץ', עם תדיראן שנכנסה איתו אז כשותפה ב־50%, החל לשווק בארץ באופן בלעדי מוצרים של פנסוניק היפנית באמצעות יורוקום שיווק: טלפונים, מרכזיות, פקסימיליות, מכונות צילום, מדפסות, מחשבים וכו'. זו היתה המקפצה, אולם "פרת המזומנים" הגדולה תגיע מכיוון אחר: שיווק הטלפונים הסלולריים של נוקיה.

בשנת 92', שר התקשורת דאז רפאל פנחסי הכריז על פתיחת שוק ציוד הקצה הסלולרי לתחרות. המכשירים שהשתמשו בהם אז בארץ היו רק של מוטורולה וברשת פלאפון, ואלוביץ' זיהה את הפוטנציאל והחל לחפש יצרן אחר. הוא קרא בעיון את ירחוני התקשורת החשובים בעולם, וכך שמע לראשונה על החברה הפינית נוקיה. הוא יצר איתם קשר, אולם הם לא גילו יותר מדי התעניינות. "אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך", אמרו לו.

למרבה ההפתעה, כעבור זמן קצר נחת בארץ נציג של נוקיה והרים טלפון לאלוביץ'. "פגוש אותי במלון שרתון", אמר. הנציג תכנן להיפגש בימים הבאים גם עם תדיראן, עם אלביט ועם אלקטרה - כדי להחליט מי יקבל בארץ את הזיכיון למכירת הטלפונים הסלולריים של נוקיה. אולם, אחרי שני בקבוקי בירה על הבר בשרתון ושיחה חמה עם אלוביץ', הפור נפל. "מה אעשה פה עוד שלושה ימים?", שאל הנציג הפיני בחיוך.

כעבור שבועיים אישר דירקטוריון נוקיה את ההסכם ואלוביץ' טס לפינלנד לחתום עליו עם מנכ"ל נוקיה העולמית. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה: ב־93' החל אלוביץ' למכור טלפונים של נוקיה לפלאפון, ושנה לאחר מכן סלקום החלה לפעול והפכה ללקוחה. אלא שהביקוש עלה על ההיצע שנוקיה יכלה לעמוד בו, מפני שהשוק הישראלי לא היה בדיוק בראש מעייניה.

לאחר שב־95' אירעה תקלה קשה בטלפונים של מוטורולה ברשת סלקום, נפתחה הזדמנות לחדירה מסיבית יותר של נוקיה. אלוביץ' לחץ על בכירי נוקיה שישחררו לו כמות גדולה יותר של מכשירים, ובתוך זמן קצר לרוב מנויי סלקום היה מכשיר נוקיה. "סלקום בנתה את נוקיה בארץ, ונוקיה בנתה את סלקום", אומר גורם בשוק התקשורת. "הם נתנו אחד לשני דחיפה חזקה קדימה".

תחנה שישית: אופק נכשלת

בשנת 2000 יצא אלוביץ' עם המיזם הגדול שלו, אופק, שהיה אמור להתחרות בבזק, אולם לבסוף כשל. התכנון היה להקים תשתית תקשורת שלישית - קווית ואלחוטית - נוספת על זו של בזק ושל הכבלים, שתספק ללקוח את כל שירותי התקשורת. הוא זכה במכרז ויצא לדרך, אולם העיתוי, סמוך לפרוץ משבר ההייטק של תחילת המילניום, טרף את הקלפים.

סלקום, שכבר התחייבה להיכנס למיזם, נסוגה ברגע האחרון. הבנקים לא ששו לממן פרויקט גרנדיוזי שכזה, שהוערך בכמיליארד דולר, וגם נורטל, שהיתה אמורה להיות ספקית ראשית, משכה את ידה.

אלוביץ' הבין אז שכל התנאים משחקים לרעתו - והחליט לוותר. אין טעם, אמר לעצמו, ללכת עם הראש בקיר. אלא שהוא כבר הקים צוות מקצועי ורציני, והחליט להשאיר אותו בחברה. מי יודע, אולי בקרוב השוק יתהפך והתנאים יבשילו. כאשר זה לא קרה, הצוות החל לייעץ ללא אחרת מהחברה שהוא בא להתחרות בה - בזק. "אם אתה לא יכול להתחרות בהם - תצטרף אליהם", התבדחו אז ביורוקום. כמה שנים לאחר מכן, אלוביץ' עצמו השכיל ליישם את העצה הזו.

אלוביץ' עם בנו אור. אחרי שני בקבוקי בירה על הבר בשרתון, הנציג של נוקיה השתכנע

תחנה שביעית: הוויתור על בזק

מ־95' היה אלוביץ' שותף של משפחת אריסון: תחילה של האב תד, שהתחבר איתו והעריך אותו מאוד, ולאחר מותו ב־99' היה שותף של בתו, שרי אריסון. בין אלוביץ' ותד אריסון היו יחסים חמים ופתוחים, ונהגו האישי של אריסון משמש עד היום כנהגו של אלוביץ'.

ב־2005, כשהופרטה בזק, אלוביץ' החליט שלא לגשת למכרז, לאחר שהבין כי שותפתו אריסון אינה מעוניינת בכך, מה גם שבנק הפועלים שבשליטתה היה אחד הבנקים שעמם עבדה בזק, מה שיצר בעייתיות מסוימת. זמן קצר לאחר מכן רכש אלוביץ' את חלקה של אריסון (49%) ביורוקום תקשורת בכ־100 מיליון דולר. כך, כשהוא לבדו, הכין עצמו אלוביץ' לשעת כושר מתאימה שידע שתגיע להשתלטות על בזק.

אריסון ואלוביץ' אמנם כבר לא שותפים, אך הם עדיין עושים עסקים יחד, והשנה ניגשו במשותף (באמצעות יורוקום נדל"ן ושיכון ובינוי) למכרז לרכישת מתחם השוק הסיטונאי, אך נסוגו ממנו מאחר שלא הגיעו להסכמות עם המוכרים.

תחנה שמינית: אינטרנט זהב

עוד ב־92', במסגרת פתיחת שוק התקשורת לתחרות, זכה אלוביץ' בשלושה רישיונות: הפעלת שיחות בינלאומיות באמצעות שימוש ב־Call Back (באמצעות חברת יורונט תקשורת בינלאומית), תקשורת לוויינית (גילת סאטקום) ושירותי מידע קוליים (יורונט קווי זהב 056), שאת פעילותה סגר בהמשך. ב־96' החליט אלוביץ' להקים על בסיס יורונט תקשורת בינ"ל את אינטרנט זהב, שתספק שירותי אינטרנט. אלי הולצמן היה האיש שסייע לו. בשנתה הראשונה הצליחה החברה לגייס כ־6,000 לקוחות פרטיים. שלוש שנים אחר כך, בשיא הבועה, היא הונפקה בנאסד"ק.

ב־2006 התחרה אלוביץ' מול מי שעתיד להיות יו"ר בזק, שלמה רודב, על רכישת קווי זהב (012) מאליעזר פישמן, שחיפש קונה לאחר שנקלע לקשיים עקב השקעתו בלירה הטורקית. רודב ושותפו רוני גת הסכימו לרכוש כמחצית מהחברה לפי שווי של 120 מיליון דולר, אולם אלוביץ' הסכים לקנות נתח גדול יותר.

"כמה כסף תשלם לי עבור זה?", שאל אותו פישמן. "כמה שתבקש", ענה לו אלוביץ'. פישמן ביקש למכור 60% לפי שווי חברה של 140 מיליון דולר. "תן לי כמה שעות", אמר לו אלוביץ'. זה היה יום שישי, והוא נפגש עם מנכ"לית קווי זהב, סטלה הנדלר. כמה שאלות טכניות, בירורים הנדסיים, רחרוח על סכנות או שלדים בארון. התשובות שלה מצאו חן בעיניו. אחרי שעה קלה חזר אלוביץ' לפישמן עם תשובה חיובית. "בדקתי את זה ואני קונה", אמר לו.

הממונה על הגבלים עסקיים סירב לאשר לפישמן את המשך האחזקה ב־40% הנותרים - מאחר שלפישמן היתה אחזקה ב־HOT ולאלוביץ' ב־yes, ואלוביץ' החליט לרכוש את כל ה־100%. הוא הותיר את המושכות בידי הנדלר, והיא מיזגה בין שתי החברות, אינטרנט זהב וקווי זהב, לחברה אחת - 012 סמייל.

תחנה תשיעית: אין פרטנר

פעמיים ניסה אלוביץ' לרכוש את פרטנר. הפעם הראשונה היתה ב־98', כשיצא המכרז למפעילה הסלולרית השלישית. יורוקום תקשורת היתה חלק מקבוצה בשם תפוז, שהפסידה להאצ'יסון הסינית. במקום זאת נכנסו יורוקום תקשורת (12.5%) ופועלים השקעות (4.5%) כשותפים קטנים, ובהמשך מכרו את חלקם.

בסביבת אלוביץ' מספרים כי ב־2009, כמה חודשים לפני ההודעה שפרטנר על המדף, הוא כבר זאת והחל בשיחות עם האצ'יסון, "אבל לא בלב שלם".

היתה לכך סיבה: אלוביץ' כבר ערך שיחות עם חיים סבן ועם סטיבן גרבינר מאייפקס העולמית על מניותיהם בבזק. סבן היה איש המפתח - הסכמה שלו תגרור אחריה הסכמה של אייפקס, ומורי ארקין במילא רצה למכור. הדיבורים היו על אש קטנה, אבל לכולם היה ברור שזה רק עניין של זמן. בזק היתה החלום הגדול של אלוביץ', והוא לא הסתיר זאת.

כאשר התחרות על פרטנר נהפכה לפומבית ופורסם כי אלוביץ' הוא אחד מארבעת המתמודדים, הוא אמר שהוא מקווה שזה ימריץ את בעלי המניות בבזק להתחיל לזוז. זה לא הספיק - מה גם שהם צפו בו מהצד מפסיד בתחרות הזו. האצ'יסון פשוט הציבו תנאי כמעט בלתי אפשרי מבחינת אלוביץ': הם דרשו שעד 16 בדצמבר 2009, כלומר בתוך חודשים ספורים, הוא יציג אישור מהרגולטור בישראל שמאשר לו לרכוש את פרטנר. אם לא, הוא יצטרך לשלם קנס של 140 מיליון דולר. לאלוביץ', כידוע, לא חסרות אחזקות בענף התקשורת והוא צפה שורת התניות רגולטוריות שייקח לו זמן ליישם. הוא לא רצה להיות תלוי באחרים והחליט לסגת. אילן בן דב זכה בחברת הסלולר מראש העין.

עוד ב־2000 החל שאול אלוביץ' לגלגל את רעיון קבוצת התקשורת הגדולה שלו. השנה הוא זכה להגשים את החלום כשרכש את השליטה בבזק תמורת כ-7 מיליארד שקל צילום: עמית שעל

בינגו! רכישת בזק

לאחר ההפסד בפרטנר סימן אלוביץ' מטרה אחרת - רכישת מירס. סטלה הנדלר רצתה מאוד לצרף חברה סלולרית, גם אם קטנה, ל־012 (שכבר מספקת שיחות בינלאומיות, מקומיות ואינטרנט) ול־yes, מה שיאפשר לאלוביץ' להקים קבוצת תקשורת עם כל המרכיבים. אלא נדמה שיותר משאלוביץ' רצה לרכוש את מירס, הוא רצה שבעלי המניות בבזק יידעו שהוא רציני. בסביבתו אומרים: "הוא הלך על מירס בלב שבור, זה לא ממש היה החלום שלו".

"שאול תמיד יהיה עם יותר מאופציה אחת, וכל מהלך שהוא עושה מייצר לו ערך למהלך הבא", אומר אדם שעבד עמו. ואכן, העובדה שמסמכי המכרז על מירס היו אמורים להיות מוגשים עשתה את העבודה. שלושה ימים לפני ההגשה החלו שיחות טלפוניות קדחתניות בין אלוביץ' לסבן וגרבינר. "36 שעות מטורפות של שיחות ועידה על קו לונדון־לוס אנג'לס־רמת גן", מתארים זאת גורמים שהיו בסוד העניינים. הפרטים נסגרו במהירות.

בין לבין היתה גם שיחה בין אלוביץ' לרודב, יו"ר בזק. "יש איזה עניין מיוחד בבזק שאני צריך לדעת עליו?", שאל אלוביץ'. התשובה של רודב היתה פשוטה: "שאול, זו חברה מצוינת. נקודה".

אלוביץ' לא היה צריך יותר מזה. הוא נתן לעורכי הדין שלו אור ירוק להתחיל בניסוח ההסכמים. באותו ערב הם כבר נפגשו עם עוה"ד של המוכרים, וסוכם כי אלוביץ' ירכוש 30.7% מבזק תמורת כ־7 מיליארד שקל. המו"מ נמשך גם בסוף השבוע. ביום ראשון בבוקר, קודם לפתיחת המסחר בבורסה, נחתמה עסקת השנה בשוק התקשורת הישראלי, וניתן האות לפתיחת בקבוק ויסקי יקר וטוב. את ה"לחיים" הזה אלוביץ' ינצור כל חייו.

אפילוג: מכירת 012 סמייל

לאחר שרכש את בזק, מהחברות המוצלחות במשק כיום, אלוביץ' חשב שהמהלך הטבעי הוא לתת לה לרוץ ללא שינויים. אף שבתקשורת נזרקו שמות של מנכ"לים שעבדו איתו בעבר, אלוביץ' השאיר את הצוות הקיים, בראשות היו"ר רודב והמנכ"ל אבי גבאי.

את אחת המועמדות שהוזכרו לתפקיד המנכ"ל, סטלה הנדלר, הוא העביר "בירושה" ליוסי מימן כאשר מכר לו את פעילות 012 סמייל, כתנאי לקבלת אישור מהרשות להגבלים עסקיים לרכישת בזק.

גם HOT ופרטנר הביעו עניין בסמייל, אך אלוביץ' ידע ששתיהן יצטרכו לחכות זמן רב לאישורים רגולטוריים - והדבר האחרון שהיה לו זה זמן. הוא גם לא ממש רצה לחזק את המתחרים שלו, ולכן העדיף לקבל עשרות ואפילו מאות מיליוני שקלים פחות, ולמכור את החברה למימן תמורת 1.2 מיליארד שקל. שוב נמזג הוויסקי לכוסות במשרדים ברמת גן. המכשול האחרון לקראת האישור הסופי לרכישת בזק הוסר.