"לאוטמן הוא תעשיין ישראלי. אני איש עסקים, מנהל"

בקיץ 2007, עם לא מעט חששות - וכפי שהוא מגדיר את זה, גם "בלי הרבה ברירה" - אייזיק דבח רכש מדב לאוטמן את השליטה בדלתא, ענקית טקסטיל בשקיעה. זו היתה חברה מפסידה, שמנה, עם חוב משמעותי לבנקים, שנאחזה בתהילת העבר.

עד מהרה נהפך דבח (53), איש עסקים יהודי אמריקאי, לנוסע מתמיד בקו ניו יורק־תל אביב ול"מקצץ" סדרתי. הוא מינה את עצמו למנכ"ל והחל לחתוך בבשר החי: לייעל, לארגן ולפטר, להוציא קווי ייצור מישראל ולסגור פעילויות לא רווחיות, להוריד במלאי ולקצץ בזמני האספקה. ב־2009 אירע המהפך: דלתא עברה לרווחיות, שילשה את תזרים המזומנים שלה והקטינה בחצי את החוב לבנקים.

"קיבלתי חברה כבדה במבנה לא יעיל, עם יותר מדי חברות־בנות שפועלות ללא סינרגיה", מספר דבח. "בדלתא של אותם ימים לא חיפשו יותר מדי להתייעל, ובעיקר מאוד לא רצו להוציא ייצור למקומות שבהם העלויות נמוכות יותר, כמו סין, מצרים וירדן.

"דב לאוטמן הוא תעשיין ישראלי, בדגש על ישראלי. אני איש עסקים, מנהל. דב לא היה יכול להשלים עם פיטורים, בעיקר לא בישראל. כאב לו מאוד הלב. הוא גם חשב שאי אפשר לייצר טקסטיל בשום מקום אחר בעולם. הפילוסופיה שלו עבדה לאורך שנים, אבל הגענו לזמנים שבהם זה פחות עבד, ונדרש שינוי. אני חלילה לא רוצה שזה יישמע כאילו אני מבקר את דב, כי הוא איש נפלא וחבר אמיתי, אלא שהיה צריך לעשות שינוי, ונראה שלי היה קל יותר לעשות אותו.

דלתא היתה חברה הפסדית ונטען שימי הזוהר שלה מאחוריה. אבל אז איש העסקים הישראלי־אמריקאי אייזיק דבח רכש את השליטה, קיצץ, התייעל והוכיח שבניהול נכון עדיין אפשר לרשום רווחים נאים גם בענף הטקסטיל הישראלי צילום: עמית שעל

"ההתייעלות היתה קשה וכואבת, אבל מצד שני היה בה גם משהו קל ומשחרר, כי היינו חייבים וכי היה הרבה מה לעשות. כל תהליכי החשיבה בחברה השתנו. לימדנו את המנהלים לחשוב אחרת - לחשוב על בעלי המניות, על התייעלות, על השאת ערך. הצבנו לעובדים מטרות, הוצאנו קווי ייצור מישראל והשארנו בה רק את המוח. וכן, גם נאלצנו לפטר עובדים".

דבח, יליד ירושלים, הוא יליד משפחה יוצאת סוריה. הוריו עלו מחאלב לישראל, ובסוף שנות השישים היגרו לארה"ב. בעשרות השנים האחרונות הוא מתגורר בניו יורק, שם גם הכיר את אשתו הארגנטינאית, ולשניים נולדו שתי בנות (21, 22) ובן (6.5). לפני 15 שנה הוא החל להשקיע בישראל - תחילה בחברת הנדל"ן חבס ובחברת הטקסטיל פולגת, ובהמשך בדלתא.

"עסקתי בטקסטיל ובאופנה בארה"ב", הוא מספר. "רציתי מאוד גם למצוא השקעות בישראל, זו היתה ציונות בשבילי. ביני לבין דב נקשרו קשרי ידידות, וכשהשותפה שלו, חברת שרה לי, ביקשה למכור את המניות שלה, הוא הציע לי להיכנס כשותף. הסכמתי.

"זמן קצר לפני שסגרתי עם שרה לי, דב קרא לי לחדר שלו, סגר את הדלת, וסיפר לי על מחלת ניוון השרירים שלו. כמעט אף אחד לא ידע עליה בזמנו. הוא שאל אותי אם זה משנה את דעתי. אמרתי שלא. הייתי יותר מדי בעניין של ההשקעה. האמת היא שממש לא העליתי בדעתי שיום אחד דב ירצה למכור לי את המניות שלו. כל הזמן חשבתי שהבן שלו, נעם, ייקח את החברה, אבל הוא העדיף קריירה בהייטק".

התלבטת אם להיהפך מבעל מניות לבעל שליטה?

"לא באמת. דב ואני התווכחנו קצת על המחיר, אבל המניה היתה בשפל והחברה היתה במצב בעייתי, כך שלא היה כל כך למי למכור. מה גם שמאוד לא רציתי שותף. הבנתי שאני צריך להגדיל את האחזקה שלי כדי להגן על ההשקעה הראשונית".

למה לא הצפת את הבעיות של דלתא עוד לפני שנהפכת לבעל שליטה, כבעל מניות וכדירקטור?

"אחד הלקחים שלמדתי הוא שאתה לא באמת יודע מה הולך בחברה עד שאתה לא הבעלים. דב הוא גם מנהל מאוד דומיננטי ומוכשר, ובסוף הוא ניהל את החברה כמו שהוא רצה".

תעבור לגור בישראל?

"אני חושב שלא. זה מהלך שיהיה קשה בעיקר לאשתי. עם זאת, אני מגיע הרבה לארץ, לפחות פעם בשישה שבועות, ובחלק גדול מהמקרים היא מצטרפת".