האם עדיף לפעול בערפל?
הישגיו המרשימים של נפוליאון בקרב בורדינו ברוסיה לא היו הודות לכישרונו כאסטרטג, אלא הודות לכך שאף פקודה שלו לא מולאה ושכוחותיו אלתרו בשטח. גם לשערים של דיוויד בקהאם אחראית גישה של אלתורים והליכה סחור סחור
ג'ון קיי, כלכלן סקוטי ידוע, בעל טור בעיתון "פייננשל טיימס", דירקטור בכמה חברות השקעה ובעבר ראש בית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת אוקספורד, מטיף זה כמה שנים לגישה מהפכנית בקבלת החלטות ואסטרטגיה ניהולית: לא לכוון למטרה. לא לקבוע יעד ולחתור אליו בכל הכוח. הללו נדונו לכישלון כיוון שהמציאות יותר מדי מורכבת ולא צפויה כדי להתאים למפת הדרכים שנצייר, תהא אשר תהא. גישתו גורסת שמה שכן יש לעשות הוא להתעמק בקדחתנות בבעיות העכשוויות, לעשות ניסיונות בכמה כיוונים במקביל, בלי לדעת באיזו תוצאה מעוניינים, לנסות דברים והיפוכם. לנסות את הדרך הארוכה למטרה המקורית, במקום את הקצרה. הגישה הזאת, הוא אומר, היא דמותה האמיתית של ההצלחה כאשר בוחנים אותה במציאות – בעסקים, בפוליטיקה, בספורט ובטקטיקות צבאיות. הוא אפילו בחר שם לגישה שלו: "Obliquity", ובעברית "עקיפין", והקדיש לה ספר בן אותו שם שיצא השנה בבריטניה.
לפי קיי, אין זה מפתיע שרוב האנשים והארגונים אינם מגיעים למטרות שאליהן חתרו במיקוד וריכוז, ושמספר ההצלחות של יוזמות מתוכננות מראש לא עולה על מספר ההצלחות שנבעו מהפתעות וצירופי מקרים. אנשים שהקדישו את כל מרצם כדי להשיג דבר אחד – עושר, למשל – לא תמיד העלו את סיכוייהם להשיגו, אבל בהכרח פספסו הרבה דברים אחרים. חברות עסקיות שנהפכו לממוקדות אך ורק בשורת הרווח, למעשה איבדו את דרכן. עם הדוגמאות שממלאות את ספרו לחשיבה צרה וממוקדת שאינה מגיעה רחוק נמנים סגנונו המדיני של ג'ורג' בוש, התכנון המרכזי והכושל של בירת ברזיל ברזיליה, וגם סיפורה של חברת בואינג, ששגשגה כל עוד מנהליה היו שקועים בחדוות החדשנות והאפשרויות שבתעופה, והחלה להידרדר לאחר שהחברה נהפכה למכוונת דו"חות רבעוניים.
לפעול בערפל צילום: shutterstock
קיי טוען שהפרויקטים המרשימים בעולם וההתפתחויות ההיסטוריות החשובות ביותר התרחשו כאשר בני אדם ניגשו לנושאים בעקיפין. הוא מביא כדוגמאות את תעלת פנמה, שמחברת בין האוקיינוס האטלנטי לשקט ושנחשבת לערוץ תחבורה מהפכני בסחר העולמי. התעלה לא החלה כפרויקט לאומי שמטרתו לחבר את האוקיינוסים. פרויקטים כאלה גם נכשלו בעבר. את נתיבה גילו מחפשי זהב שנדדו במרכז אמריקה. הדוגמאות שלו מקיפות עוד תחומים. הישגיו המרשימים של נפוליאון בקרב בורדינו ברוסיה לא היו הודות לכישרונו כאסטרטג. למעשה, לפי הידוע היום אף פקודה שלו לא מולאה במהלך הקרב. הבלבולים והאי־הבנות בצבא הצרפתי הם שאפשרו לכוחות בשטח לאלתר, להגיב למה שניצב מולם באותו הרגע, וכך לסיים את המערכה העקובה מדם כאשר ידם על העליונה. וגם פרנקלין רוזבלט, הנשיא שהציל את ארצות הברית אחרי המשבר הכלכלי של 1929 ושהכריע את מלחמת העולם השנייה, הגיע לשני ההישגים האלה לא בזכות תוכנית מרכזית, אלא כתגובה מקומית לאירועים. אפילו הכדורגלן דיוויד בקהאם, קיי כותב, מפליא בביצועיו דווקא כיוון שאינו עוסק בחישובים בליסטיים וגיאומטריים של הבעיטה לשער, בשונה ממה שמייחד כל כך הרבה כדורגלנים אחרים.
בכלכלה ועסקים גישת ה"עקיפין" קוראת למהפכה חשיבתית - היא קוראת לוותר על מה שכיום נחשב לעמוד האש של עולם העסקים: שורת הרווח והשאת ערך המניה. קיי טוען שאת הגישה הזאת, המוטעית ומזיקה מיסודה, יש להחליף בעיסוק מקורי, עיסוק "זן" כמעט, ביכולות של הארגון, בשאיפות של עובדיו, ביתרונות היחסיים של כל עובד ובניסוי ותעייה, שכן גם מה שנראה כסימון מטרה ברורה והליכה לכיוונה הוא למעשה תעייה, שגובה מחיר כבד. הוויתור על ההנחות – המיושנות כיום – של הכלכלה הרציונלית הוא חשוב, כי הוא יקל על אנשי עסקים להתאים עצמם למציאות האמיתית ששוררת בעולם, והיא מציאות מעורפלת, שהדרך הטובה ביותר לפצח אותה היא לוותר על הזרקור, וללכת סחור סחור.
