כשהייתי תלמיד גרוע, אבא אמר: "רוצה להיות מוסכניק? אין בעיה, אבל תעשה את זה ברצינות"
אלי פישר, נשיא תשלובת ד"ר פישר, מספר שכבר מילדות רצה להיות רופא כי ראה את הניצול הנורא של אבא שלו על ידי כל מיני פקידים. "מה שעניין אותי היה לפתח תרופות", הוא אומר
נולדתי בצ'כיה, וכשהייתי בן שלוש עלינו לארץ. אבי ולטר היה רופא משפחה, ואמי רלה היתה מורה, שלמדה בסמינר בווינה ודיברה עברית שוטפת. היא לימדה את אבי עברית, וכך הם נפגשו. משפחותיהן לא היו מרוצות מהשידוך - הוריה לא רצו לקבל את אבי כי הוא היה בחור חילוני שלא ראה בית כנסת מימיו, ואילו היא מבחינת הוריו היתה מזרח אירופית פשוטה - אבל הם בכל זאת התחתנו והקימו משפחה.
"אמי היתה מתרימה לקרן הקיימת והולכת לכל החברות הגדולות כדי לאסוף כסף. היא היתה קצת ממזרה, אשה סקסית שנראתה טוב וידעה לדבר, לעגל פינות ולסובב את הדברים לטובתה, וכך היתה אשת מכירות משכנעת. אבי לעומתה היה יקה, קפדן. כל חייו היה רופא בקופת חולים בשכונת שפירא בדרום תל אביב, וכל מה שאמרו לו הוא עשה. תמיד היה נראה לי שמנצלים אותו. בגיל 60 הוא ירד רשמית בשעות העבודה שלו, ועדיין הגיע הביתה בעשר בלילה משום שהיה מבקר חולים בתום שעות העבודה.
אלי פישר בן העשר, משמאל, עם אחיו גבריאל והוריו ולטר ורלה בחצר ביתם בתל אביב
"אבל אני זוכר פעם אחת, כאשר עוד לא היה אישור להשתמש באנטיביוטיקה בבני אדם, שאחד השכנים שלנו ברח' אדם הכהן בתל אביב ממש גסס ואבי לקח פניצילין, שהיה מורשה לשימוש רק בכלבים, והזריק לו. הוא הציל כך את חייו, וזה השפיע עליי מאוד. הוא פחד אבל עשה זאת - וכשאדם מרובע כמוהו עושה דבר כזה, זה נצרב.
"למרות זאת, מילדות החלטתי שאיני רוצה להיות רופא כי ראיתי את הניצול הנורא של אבא על ידי כל מיני פקידים ולא רציתי להיות במקום הזה. מה שעניין אותי היה לפתח תרופות, והגעתי למסקנה שאני צריך להתמקד בביוכימיה. בעצם לקחתי את הערוץ של אבא, אבל התנהלתי בו בדרך של אמא.
"את הביטחון העצמי קיבלתי מההורים, שנתנו לי ולאחי הגדול ממני בשנתיםלעשות כמעט כל מה שאנחנו רוצים. מגיל עשר תמיד אמרו לי: 'תשמע את דעתנו, אבל תחליט לבד'. אחרי מלחמת העצמאות היה מסוכן לצאת מהבית בגלל המצב הביטחוני, אבל נתנו לי להחליט אם לצאת. אמי אפילו ניסתה לשכנע אמהות אחרות לא לשמור על הילדים מתחת לסינר שלהן. גם כשאמרתי להוריי שאני לא רוצה להמשיך ללמוד אחרי בית הספר העממי, כי הייתי תלמיד גרוע, ואני רוצה להיות מוסכניק, אבא אמר: 'רוצה להיות מוסכניק? אין בעיה, אבל תעשה את זה ברצינות, תלמד בבית ספר מקצועי'. בסוף איכשהו בכל זאת התקבלתי לבית ספר עיוני, וזה לא קרה. לא היו לי רגשי נחיתות כי הייתי פעיל מאוד בתנועת הנוער, ואמי נתנה לי גיבוי בכל, גם כשהייתי תלמיד גרוע.
"מהוריי למדתי שזוג לא חייב לעשות הכל ביחד, לא להיות תאומים סיאמיים. להצלחה של נישואים צריך חופש פעולה, ואמי הלכה לקונצרטים ואירועים גם בלי אבי. כשנישאתי לאשתי דבורה, שמתה לפני שלוש שנים, ידעתי שאני לא עומד להיסגר בבית סוהר. אחרת לא הייתי יכול להמשיך".
